שארית יוסף קעב

ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי ומה שטען הוא מאמין אותו האיש במה שהעיז פניו אין מקבלו ממנו דמתוך שהרגיל קטט שקורי משקר וכמו שכתבתי כו' עד ועוד מצד מה שאמרה דכל שנתן עיניו לגרשה אין חוששין לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגיד ביה לא יהבו ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכ"ש בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזור לגרש את זו וקרוב הדבר שאפי' בעונה שהוא משועבד לה מותר דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדור מלתא וכמו שהתירו באומרת טמאה אני לך כך יש להתיר באומרו טמאה היא לי במקום שא"א לגרש אלא בטענה ועל פי בית דין כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך ומ"מ אפי' אם נראה לומר שהיא אסורה לו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציאה בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרת זהו שנראה לי עיקר לנדון בפנינו וכראוי לידון בכיוצא בזו ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם עכ"ל התשובה. הרי כל דברי נדון דידן אשר ראוי לשום אליהם לב מבוארים בתשובה זו בראשון מאחר שהיה קטטה בינו לבינה כידוע לכל וגם העידו בב"ד שחזר אחר עידי שקרים א"כ אין להאמינו כלל במה שאמר אח"כ כופין אותו לקיים עונתו אם אינה מוחלות לו ואף כי הרשב"א מסתפק בדבר אי מותר לחזור לו היינו דווקא במעשה ההוא שאמר בעצמו שראה שזנתה וגם הפריץ אומר שזנתה עמו אבל בנדון דין שבכל עדותיו אפילו עד אחד מכוער ממש לא הוה נראה דמותרת לו לכ"ע ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו וגם מבואר שמה שראה אותה מדברת והולכת עם הנחשד שאין זו כלום א"כ גם כאן מה שראה אותה מהלכת ברחוב העבדנים אינו כלום: סוף דבר על פי דברים אלו נראה לנו לפסוק שאם רוצה לגרשה והיא מקבלת גט מרצונה יתן לה כתובתה וכל תנאיה ככל המגרש אשתו ואם רוצים בדבוק ולא בפרידה דהרמב"ם פסק פרק כ"ד דאישות דמי שטען על אשתו שזנתה צריכה שבועה לגבות כתובתה בנדון דידן אינה צריכה שבועה דהיינו כשטען ברי שהוא ראה שזנתה אבל בכה"ג לא וכן משמע מבואר מדברי הרמב"ם ונראה לי גם כן שמותרים כמו שהוכחנו לעיל בראיות אמתית לפי הנראה לנו לעניות דעתינו אך יש לחוש בנדון דידן למה שחש מהרא"י ז"ל בכתביו (סי' רכ"ב) וכתב לבסוף דאם לא יסכימו עמו אחרים אף על גב דאית ליה ראיות ברורות להתיר מכל מקום כיון דלעלמא דלאו דינא גמירי אתחזק איסורא ולכן יהיו דבריו בטלים כו' וכזה מצינו בהרבה תשובות מהר"ם דכתב דאם לא יסכימו רבותיו עמו יהיו דבריו בטלין לכן גם אנחנו החתומים לא נסמוך אדעתינו להתירה אם לא שיסכימו עמנו ב' תופסי ישיבה מב' עיירות ואם יסכימו עמנו נצרף עמהם לעשות מעשה על דברינו להתירה ואם לאו יהיו דברינו בטלין לענין זו וידוע דמאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לגביא אסי' ע"כ נראה לנו דכל אחד משתיהן הרוצה לעכב הגירושין הוא ישתדל הסכמות מב' חכמים הנ"ל אם הבעל רוצה לשוב אצלה ולא לגרש וליתן כתובה הוא ישתדל ההסכמה הנ"ל קודם שבת נחמו הסמוך הבע"ל ואם היתה ממאנת בגירושין ובכתובתה תשתדל היא ההסכמה הנזכר למעלה ואם לא ישתדלו קודם זמן הנ"ל ההסכמה הנ"ל אזי נראה לנו שהבעל מחויב לגרש את אשתו לזמן הנ"ל ולתת לה כתובתה משלם והיא מחוייבת