שארית יוסף קנג

בהריב"ש (סי' שפ"ז) וז"ל אם כונתך בזה שיהא חייב לפרוע הקנס מכח השבועה אם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרוע ברור הוא שחייב לקיים שבועתו אמנם אם לשון השטר כנהוג בשאר שטרות שיש בהן שבועה וקנס שאומר נשבע פלוני לקיים התנאים הנזכרים בקנס כך וכך אין במשמע שנשבע לפרוע הקנס עכ"ל. כל שכן בתנאים שלנו שאין משמעות השבועה על הקנס שהרי כתוב בחרם חמור ובש"ד ובקנס שהשבועה בפני עצמה על התנאים ובקנס שאם כתוב קנס מקודם ואח"כ בח"ח ובש"ד היינו יכולין לומר שהשבועה על הקנס ואפילו הכי כתב הריב"ש שצריך לפרש שנשבע ליתן לפרוע הקנס א"כ אינני יודע טעם המורה ואולי נאנס הוא אונס ממון אבל הואיל ואמרו חז"ל הוי דן לכף זכות יש לדונו באולי ליבי' אנסיה: עב) שאלה על נשים בעולות בעל שנשבו על ידי קדרים אם מותרת לבעליהן. והנה אף כי דבר פשוט הוא שהיא מותרת לבעלה ישראל מ"מ אאריך קצת בראיות כדי לסתום פיות המהנדזין בדבר וכ"ש המחרפין אותן להראותם שהם בכלל מוציאי דבה מדברי לשון הרע. מתני' פרק נערה שנתפתתה לא כתוב לה אם תשבאי אפרקניך ואותבינך לי לאנתי ובכהנת אהדרינא ליך למדינתא חייב נשבית חייב לפדותה. בגמרא. אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון איתיביה רב לאבוה דשמואל אם תשתבאו אפרקינך ואותבינך לי לאונת' אישתיק קרי רב עליה דאבוה דשמואל שרים עצרו במילין וכף ישימו לפיהן מאי אית ליה למימר בשבויה הקילו הרי בפי' דשבויה לא אסרינן לבעלה. וגם בנאנסה בלא שבויה אין הלכה כאבוה דשמואל אלא כרבא דאמר תחלה באונס וסוף ברצון מותרת עוד שם אמר רב יודא הני נשי דגנבי גנבי שריין לבעליהן. ופרש"י לפי שבאונס הם באין עליהן. אמרו ליה רבנן לרב יודא והא קא ממטינן להו נהמא מחמת יראה. הרי בפי' אף אם בודאי באו עליהן מותרת לבעליהן ועוד שם תנו רבנן שבויה מלכות כו' עד הא בבן נצר הא בליסטין דעלמא. ופרש"י ליסטין דעלמא אפילו ליקוחין שלו קשה לה לפיכך אינה אלא אנוסה ועוד מתני' בפרק האשה שנתארמלה עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות כו' ופרש"י פסולות אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס הרי דדווקא אשת כהן אבל אשת ישראל לא. ולא מצינו חולק על זה כי תלמוד ערוך הוא. ובעדות קל מותרת אפי' לכהן דבסיפא דמתני' הנ"ל קתני ואם יש עדות אפילו עבד אפילו שפחה נאמנים. וכן אם יש מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן ובטור אבן העזר (סי' ז') מוסיף אפי' שנים מעידין שנשבאת ועד אחד מעיד שנטמאת ועד השני מעיד שהיא טהורה מותרת אפי' היה זה שמעיד עבד או שפחה ומובן שהטעם אף שנשבאת קרוב לודאי שלא נבעלה כדאמרינן מפני ששבויה מנוולה נפשה קמי' שבויה ואינו בא עליה. הרי שספק ספקא הוא הקילו בה שקרוב לודאי שלא נבעלה כנ"ל ואף אם הוא שנבעלה מותרת לבעלה ישראל ואין לה אפילו עון כי אונס רחמנא פטריה ויש עוד כמה ראיות רק שאין צורך בהם. לכן הפוער פיו לבייש ולחרפה עובר על לא תסור כי חכמים ז"ל מתירין אותה ואומרים שאין לחוש וגם הוא בכלל מוציא דיבה ושם רע שחייב מלקות. ובזה התחלתי ובזה אסיים כי הארכתי ללא צורך וזיל קרי ביה רב הוא שאשת ישראל מותרת לבעלה ואין כאן חשש כלל הנלע"ד כתבתי. נאם הצעיר יוסף כהן: