שארית יוסף טו

שאלות ותשובות א' הובררנו לדון אני וחד דעמי בדין ראובן שנתן לבתו שטר כחצי חלק זכר ונוסח השט' ידוע שחייב לבתו סך אלף זהובים וזמן הפרעון יתחיל שעה קודם מיתת ראובן רק שהברירה ביד יורשי ראובן אם לשלם סך הנ"ל או ליתן לבת כחצי חלק זכר בכל הן בכסף הן בזהב הן בשווי כסף הן ראוי הן מוחזק. ומת ראובן והבנים רוצים ליתן לבת כח"ז וליטול השטר והבת טוענת עדיין לא מת יעקב אד"א וכשימות אטול בחלק המגיע לאבי גם כן כחצי חוב המגיע לבניו כי אבי כתב שיתנו לי בראוי כבמוחזק וזה היה ראוי לאבי ואעפ"י שהוא דבר שלא בא לעולם מ"מ הרי התנאי היה שיהא החוב עומד במקומו אם לא יתנו לי ג"כ בראוי ואם אינם רוצים ליתן לי הראוי יתנו לי סך החוב. והבנים טוענים דבירושה של אבי אביהם אין לה כלום הואיל ולא מת בחיי אביהם ולא בא לידו מעולם אינו במשמעות ראוי. עד כאן עיקר דבריהם וטענותיהם ותשובותיהם והשאר להג הרבה ויגיעת בשר: והנה חד דעמי עלה על דעתו שזהו ראוי מפני שהמרדכי פ' יש נוחלין וגם הטור חשן המשפט קורין לנכסי אבי אבא ראוי גבי בכור לכן הסכים דעתו שהדין נוטה לזכות לבת. אבל נלע"ד דלא דק דלא עדיף נדון דידן ממי שדינו לגבות בראוי ואעפ"י כן אינו גובה מנכסי ירושת אבי אבא וראיה ברורה דגרסי' פ' מי שמת (דף קנ"ח) שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזה שקשה בדיני ממונות לימרו ליה אבוך זבין ואת מפקת. מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך עכ"ל הגמרא. ומקשי התו' לימרו ליה אבוך זבין כו' תימא למה לא יוכל להוציא כו' עד ופי' ריב"ם דהמכר ודאי אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבנו מוציא השעבוד שהיה להם בדין עליהם כי אין להם שעבוד בשביל מעותיהם כו' עד וא"ת ואכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין כו' דילמא היינו טעמא משום דאין בעל חוב נוטל בראוי כמו כתובת אשה דתנן בבכורות פ' יש בכור דאינה נוטלת בראוי. ושמא י"ל דוקא כתובת אשה אבל ב"ח נוטל בראוי עכ"ל התו'. הרי שמפרש ריב"ם דלסוגיות הגמרא דהכא ב"ח נוטל בראוי ואעפ"י כן אמרה הגמרא ומאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא הרי שטעם זה מספיק שאינו גובה מזה אפי' ב"ח שגובה בראוי וא"כ לא עדיף נדון דידן ממי שדינו לגבות בראוי שאינה גובה וצריכים אנו לומר שראוי זה גרוע מראוי סתם ועוד כתבו התו' בדיבור זה הנ"ל וז"ל אבל אין להביא ראיה כו' עד לאו היינו טעמא דאינו נוטל בראוי אלא טעמא משום דאמרינן אנא מכח אבוה דאבא קאתינא עכ"ל התו' הרי בפי' גם כן דאיתא לטעם דאנא מכח אבוה דאבא