שארית יוסף קמט

מיצר שהחזיקו כו' ור"ל אמר מחזיר ה"מ היכא דליכא רווחא הכא איכא רווחא ע"כ לשון הגמרא ופרשב"ם ואיפכא איתמר דמוקמינן לר' יוחנן כר' יודא דהלכתא כוותיה וק"ל כר' יודא בהך עכ"ל. הרי בהדיא הלכתא הכי אף כי בודאי הקרקע שלו וכנס בתוך שלו אינו יכול להוציא הואיל והחזיקו בו רבים ואפשר שהטעם מפני שהוא כמוחל להם וא"כ כ"ש בה"כ דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוניה דאמרינן דמחל אפי' היתה מתחילה בודאי שלו ולכן פשיטא אין לפקפק בבה"כ שאין ידוע שהיא של יחיד להחזיק בה בסתם כלל ומה לנו לצואה לא מפיו אנו חיין הואיל ואין למצוה עדות וראייה. זאת ועוד אחרת אף אם היתה ידוע שהיא של יחיד אין לו כח ורשות לאוסרה ליחיד או ליחידים מלילך לבה"כ שהרי כתב ב"י סי' קנ"ג בטור א"ח וז"ל כתיב בספר א"ח הורה הראב"ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מבה"כ ולא מן ספרים ואם אסור אין איסורו איסור. וכתב עוד שם כתב רבינו גרשון בתקנותיו איש שהשאיל ביתו לבה"כ ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינה רשאי לאוסרה עליו אלא א"כ יאסור אותה לכל הקהל כאחד עכ"ל אבל אין אנו צריכין לזה כי אין לו ליחיד להחזיק בסתם ממיצר שהחזיקו בו רבים וזה אין צריך פנים ואם יאמר האומר שיש לו חזקה הואיל והחזיקו בבה"כ מיום צואה ואילך אין לומר כן שהרי אפי' בהקדשות אין מועיל חזקה כמו שכתב הטור ח"מ סי' קמ"ט וז"ל המחזיק בהקדשות כגון הקדשות של עניים ושל בה"כ בזמן הזה אין להם חזקה שאין מוחה בעבור הקדשות כו' ועוד מביא ב"י תשובת הרשב"א וז"ל שאלת' המחזיק בהקדש של חבירו ושל קברים יש לו חזקה או לא תשובה מסתברא שיש לו חזקה ואעפ"י שהמחזיק בבה"כ אין לו חזקה לפי מה שאני סובר דמאן מחיל מאן שביק כו' עד אבל כאן יש בעלים ויש להם חלק באותן הקדשות הרי שכתוב שפשוט שבבה"כ אין חזקה ואפי' בהקדשות אין חזקה אם לא שיש להם חלק לגזברים וק"ל. ומענין הקדשות אין להאריך כי זה אין תלוי בענין בה"כ של מי היא כי עכ"פ הם כשאר הקדשות שנותנין לעניים וכ"ש לפדיון שבויים כי כל מה שאנו מקדישין אין בהם קדושת בדק הבית אלא לעניים וזה פשוט ואף אם התנדבו לצורך בה"כ מותר לשנות לפדיון שבויים. ומה שבא בשאלה אם יוכלו להשוות בלי שאר חבירים תמהני על השואל איך יעלה על הדעת לעבור שבועה וחרם ואפשר שהשאילה הואיל והוא לדבר מצוה אם מועיל התרה בפתח וחרטה וגם זה נ"ל שאין לו התרה הואיל ונעשה על דעת רבים אם לא שכולם מסכימים בהתרה חדא שר"ת פוסק שאין לכל דבר מצוה יש לו התרה אלא דווקא כמעשה דרדקי כו' ואם לדברי הפוסקים שלכל מצוה מתירין מ"מ פירשו הטעם מפני שלדבר מצוה ודאי מסכימים. ונ"ד אומרים אותן הרבים שנשבעו על דעת' שאינם מסכימים בהתרה ואין לומר שמא לא על דעתם נשבעו אלא על דעת רוב העולם והם מסכימים לדבר מצוה זה אינו שהרי כתב בספר המצות בשם ר"ת שאם נדר בפני ג' אפי' לא פרט אותם אלא אמר סתם ע"ד רבים אין לו התרה דמסתמא על אותן רבים שעומדים לפניו קאמר והב"י מביא דברי הר"ן שכתב אפי' על דעת רבים סתם אין לו הפרה וטעמו משום דכל הנשבע ע"ד רבים אלימא מילתא וא"א לה שתהא ניתרת וכן כתב הרשב"א וז"ל אעפ"י שכתבנו בשם ר"ת שאין דעת רבים אלא בפורטם אין אנו עושין מעשה על זה ומהר"י קולו"ן כתב בשורש נ"ב ענף ב' אחר שהביא כמה דעות החולקים בדין ע"ד רבים כתב וז"ל ומ"מ מודה אני בזה דשמא י"ל דע"כ לא פליג רב