שארית יוסף קלו

סב) שאלה על עשיר מופלג שנתן לבתו בשעת נשואיה שטר כחצי חלק זכר והנוסח ידוע שנתחייב בשטר סך גדול בתנאי שאינה רשאה לתובעו עד שעה לפני מיתתו. ואז מחוייב לשלם הוא או יורשיו או ליתן לבת כחצי חלק זכר והברירה ביד בני אביה. וקודם שמת אביה קנה מהבת ברשות בעלה השטר ההוא. ועכשיו לבשה חרטה ורוצה לבטל המקח וטוענת חדא שלא היתה יכולה למכור מה שלא בא זמן החיובה ועוד שלא בא עדיין לעולם בידה ואמרו חכמים ז"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום עוד טוענות שנתאנה כדי ביטול מקח ואביה העשיר השיב שהשטר חוב הוא בעולם ואין זה ירושה אלא מתנה ואין אונאה לשטרות: תשובה נ"ל אם הענין באופן שאבאר אז המקח בטל כאשר אבאר ואע"פ שכתב מהרי"ק בשורש פ"ט על מעשה שאחד חייב עצמו בשטר לשמעון סך מה וכתב שלא יהא לו לשמעון כח לתובעו אלא סמוך למיתת ראובן שעה לפני מותו ומקודם אין לו כח לתובעו וקודם שהגיע השעה מחל שמעון לראובן אחר כך לבש חרטה וטען שאין המחילה כלום הואיל ועדיין לא בא לידו וגם לא הגיע זמן הפרעון. ופסק מהרי"ק שהמחילה מחילה שהשטר וחובו בעולם חשוב דבר שבא לעולם והביא הרבה ראיות ע"ש א"כ נאמר בנדון דידן נמי הוה מכירה דהוה דבר שבא לעולם אבל מכל מקום כשנעיין בדבר יש לומר שאין ראיה ממעשה דמהרי"ק לנדון דידן דמעשה דמהרי"ק היה הזמן שעה לפני מותו בלתי שום תנאי לכן פסק דהוי דבר שבא לעולם אבל נדון דידן הוה תנאי שאף שעה לפני מותו באם ירצו הבנים ליתן מירושה לבת כחצי חלק זכר אז בזה החוב נפרע ואם כן הכל תלוי בירושה ואולי הוה כמאמר רבותינו ז"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום שהרי בכאן המכירה היא חוזרת על הירושה ומה שכותבין בשטר חצי זכר סך קצוב העיקר הוא מפני שאי אפשר להקנות לבת הירושה אלא באופן זה ולא באופן אחר אבל הכל סובב רק להקנות הירושה והוה המכירה כאומר מה שאירש וכו' וא"ל א"כ הואיל וע"י השטר מקנה לו הירושה וכח זה מכר לו א"כ הוה הכח בעולם וזה קנה כח זה שהוא בעולם זה אין סברא שהרי כל בן יש לו כח זה מן התורה לירש אביו וא"ה אין לו כח למכור כמאמר חז"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. מיהו יש לחלק בין מעשה דמהרי"ק לנדון דידן שאף אם מעשה המהרי"ק דבר שבא לעולם מ"מ נדון דידן יכול להיותו דבר שלא בא לעולם אבל לא אאריך בחילוקים אלו כי אין כאן מקומם שאף אם נאמר דהוה דבר שלא בא לעולם מ"מ אינו מעלה ואינו מוריד לנדון דידן לפי שהעשיר שקנה יש לו הכל בידו ותופס בו הדין הוא שקנה מה שבא לידו אף אם בשעת קנין לא היה בעולם הואיל ובא לידו כמו שכתב הטור ח"מ (סי' ר"ט) וז"ל ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול לחזור בו אפי' לאחר שתלד הפרה כו' עד ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו עכ"ל. וכן הב"י מביא בשם ספר התרומה אם תפס הפירות עצמן ולא משכן עכ"ל ונדון דידן הפירות עצמן תפס העשיר א"כ קנאם מ"מ הלא כמה מחלוקת בדבר ולא כתבתי זאת אלא באם היתה הבת תופסת בזמן הראוי לפרעון ולא הקונה אז יש לעיין בדבר וק"ל. אך מה שטענה הבת שנתאנה אונאה גדולה והעשיר טען אין אונאה לשטרות בזה יכול להיות טענת הבת טענה שאף ששנינו אילו דברים שאין להם אונאה כו' והשטרות איכא פלוגתא בגמרא דרבי יוחנן סבר אונאה