שארית יוסף קכט

מלוג אבל על אלמנה ואלמן לא מצינו תקנה לכן אין כמר יצחק צריך להחזיר כלום הנלע"ד כתבתי. נאם הצעיר יוסף כהן: נה) שאלה על אחד שהיו לו שני בנים וא' מהם היה בכור. והפשוט נתפס והוצרך אביו לפדותו בסך גדול עד מאד באשר הבן לא היה לו מאומה ומת הבן הפשוט ההוא תכף והניח יתומים קטנים ואח"כ מת האב והניח נכסים וגם משכנות שהלוה עליהם לנכרים בריבית. ועתה טוען הבן הבכור שרוצה לנכות ליתומים מה שהיה אביו צריך להוציא על אבי היתומים כי אמר שאביו הלוה לו על תנאי שינכו לו מירושה ואפטרופוס של יתומים טוען מה שנתן האב והוציא הכל היה במתנה ואין לנכות לו כלום. ואדרבה טען אפטרופוס שלא ליתן פי שנים ממשכנות דהוה ראוי וכתוב בכל אשר ימצא לו פרט לראוי והאח החי טוען שזה מקרי מוחזק עכ"ל השאילה: תשובה נ"ל שמה שהבכור טוען שרוצה לנכות לפשוט מירושה מה שנתן אביו בפדיונו הדין עמו והראי' שהרי פסק מהר"ר יעקב ווייל בתשובה (בסי' ק"י) וז"ל שכתבת איך שבחיי מורישיהם נתפס ראובן בידי ערלים ובעלילת דברים וכו' עד ועתה באים יתר היורשים להתגולל על ראובן באמרם אביו הוציא אלו המעות מחמתו ובתורת הלואה נתנו לראובן להביאם לעירנים לנכות לו מחלקו אלו הנ' זהובים וראובן משיב אביו לא נתנם אל העירנים לפדיונו כי כבר יצא פטור אך נתנם להיות רצוי אל העירנים כבראשונה וראיה לדבר אביו לא צוה לפני מותו הנ' זהובים וגם לא נמצא בפנקסו מאילו הנו"ן זהובים כאשר נמצא בפנקסו דברים אחרים שהוסיף עבורו. נר' דדינא קאמר ראובן ונאמן הוא לומר לא נתן בפדיונו אלו הנו"ן זהובים דהוה נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי לאבי בחייו והפנקס מוכח כדבריו כיון שאינו מוזכר בפנקס כמו יתר דברים שהוציא עבורו ואפי' שבועה אין כאן כיון דשאר היורשים טענותייהו ספק ואם נפשך לומר ולחייב ראובן מטעם שבסיבתו הוצרך אביו ליתן הנ' זהובים לעירנים איברא לאו הכי הוא דכיון דכבר יצא פטור אין לחייבו עוד כו' עכ"ל. ועתה יש לעיין ולדקדק במה שתלה הרב הפטור של ראובן שאין למצוא בנדון דידן כי מה שכתב שכבר יצא פטור ובנדון דידן נתן בעודו בתפיסה ונתנה בשביל פדיון נפש הבן ותכף מת גם נתן מעות הפדיון לאחר מותו וגם בטל הטעם של שמא פרע וגם מה שכתב הטעם של פנקס הואיל ושאר דברים שהוציא כתובות והנ' זהו' לא נמצאו בפנקס וכאן הכל נמצא בפנקס ועוד כתב הטעם דטענות היורשים ספק ונדון דידן טענות ודאי ומובן שאין לטעון שמא במתנה נתן לו דאם לא כן מה לו למהרי"ו לפלפל וליתן טעם לפטור ראובן מכמה טעמים הנ"ל לימא הטעם שמא מחל אלא ודאי דטענות מחילה אינו טעם כי למה לנו לומר שמחל ואם כן בנדון דידן דליתא לכל הני טעמא דודאי לא פרע וגם אין להוכיח מתוך הפנקס כלום וגם לא היה פטור קודם שנתן האב סך ההוא ולשמא מחל לא חייש מהרי"ו ז"ל ואם כן הדין עם הבכור לנכות ליתומים וא"ל דשאני נדון דידן דהוו יתומים ואולי יש לנו לטעון עבורם שמא מחל זה אינו דאין לטעון ליתומים שמא אלא רק שכל מה שאביו היה יכול לטעון ודאי ליתומים טענינן שמא אבל אם אבי יתומים היה טוען ודאי מחל לי לא היה שייך לומר מחל לו שהרי ניתן לאחר מותו גם ליתומים לא שייך לטעון מחל. ועוד דלא טענינן טענת מחילה אלא כשיש מגו דיכול לומר פרעתי וכאן