שלמי נדרים סח

שיפקח בצרכי החולה בגוף ונפש בגוף בצרכי רפואתו ובנפש לעורר אותו לתשובה שיפשפש במעשיו וכמ"ש הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי וז"ש בעבור שהביא את החולה שישוב בתשובה ישמרהו ה' מיצה"ר ובעבור שהביאו לבריאת הגוף יחייהו מן היסורין ובעבור שהיקל עליו בכבודו ואף שהי' גדול הלך אל החולה שקטן ממנו וכפי שאמרו לעיל אפי' גדול אצל קטן יהי' מאושר בארץ שהכל מתכבדין בו:

ע"ב בהמפרש ד"ה ועביד להו לבנתי' מקוואות ביומי ניסן כו' שהרי כל השלגים והקרח שנתפשרו באין המים דרך צנורות דהוו להו שאובין מה שקשה ע"ז דאם מתורת שאובין פסל להו הא תנן פ"ק ופ"ה דמקוואות דמקוה שיש בו ארבעים סאה יכול ליתן עליו מים שאובים כמה שירצה אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה וכן הוקבע הדין להלכה בש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ט"ו. וכבר עמד ע"ז בס' תרומת הדשן הביאו הט"ז שם ס"ק ג' ונאמרו בו תרוצים רבים וכפי הנראה שהמפרש כוונתו למה שהעלה הט"ז שם בתירוצו יעויי"ש ומ"ש והמפרש לא פירש הכי ולאו דוקא דכל הנשים בזה"ז זבות נינהו. אותו המפרש זכרו רש"י בשבת (דף ס"ה:

) בשם רבינו הלוי דמפרש דלהכי עביד להו מקוואות משום דספק זבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ודחה רש"י ז"ל דבריו וכתב שא"א להעמידה דהזב טעון מים חיים. והזבה אינה טעונה מים חיים וכאן הביא המפרש דעת רבינו הלוי בשם המפרש וכ' עליו דל"ד (ואולי צ"ל דלא דק) דכל הנשים בזה"ז זבות נינהו וכוונתו דפוק חזי עמא דבר שכל הנשים בזה"ז זבות נינהו והא חזינן שטובלות במי מקוה ממי גשמים המכונסין ואין אנו מצריכין אותן להטביל במי מעין דוקא מים חיים:

בר"נ ד"ה ולענין הלכה פסק ר"ת כשמואל כו' דתני' בבכורות בפ' מעשר בהמה יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין דברי ר"מ וחכ"א פרת שמו שמימיו פרין ורבין כו' הלכך ההיא מתניתא מסייעא לי' לשמואל בין מדר"מ בין מדרבנן דרבנן נמי אמרי פרת שמו שמימיו פרין ורבין כו' עכ"ל וצריך תבלין לבאר ומהו החילוק שבין ר"מ לדרבנן. אם תרווייהו אמרי פרת שמו שמימיו פרין ורבין אמנם בפסקי הרא"ש במס' נדה הל' מקוואות כתב ג"כ כדברי הר"ן ובא בארוכה וז"ל דמסייע לי' לשמואל ברייתא מהא דאמר ר"מ שמימיו פרים ורבים דרבנן לא פליגי עליו בסברא זו דנהרא מכיפי' מבריך ויכולין לסבור ששמו פרת מהאי טעמא גופי' אבל לא שייך לומר למה נקרא שמו פרת כ"א לר"מ לפי שיש לו שם אחר (פי' אבל לרבנן ל"ש לומר למה נקרא שמו פרת. דזה השם הוא מתחלתו ואין לו שם אחר זולתו) ויובל משמע לרבנן כמו יבלי המים (ישעי' ל) עכ"ל ובזה מובנים ג"כ דברי הר"ן שכוונתו ג"כ כן הוא ומ"ש עוד הר"ן כאן בדבור זה בשיטת ר"ח והרב אלפסי ז"ל שפסקו כרב וכתבו דשמואל נמי לאו לענין מעשה אמרה כו' וכדאמר בעלמא השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן [ולדוגמא בפ' במה בהמה (דף נד) ובביצה פ' אין צדין (דף כ"ט.)] הוסיף עוד הרא"ש לבאר וכתב וא"ת אמאי לא קאמר הש"ס הכא כדקאמר התם. י"ל דלא איצטריך דכיון דאבוה דשמואל ורב ס"ל כוותי' פשיטא דעבדינן כוותי' כו':

מא ע"ב בפי' הרא"ש ד"ה רוחץ עמו באמבטי גדולה כו' אם אמבטי של מים המים מתרבין בשבילו ואם אמבטי של זיעה מרבין לו חום בשבילו עכ"ל. הרש"ש בהגהותיו תמה דהא מפורש בברייתא ומזיע עמו בקטנה גם בס' קרן אורה העיר ע"ז] וכן בפסקיו פסק להלכה דמזיע עמו בקטנה כר"י דאמר ומזיע עמו בקטנה ור"י לפרש דברי ת"ק קאתי ולדעתי נראה דמ"ש הרא"ש כאן ואם אמבטי של זיעה מרבין לו חום בשבילו אינו מפרש לענין איסור רק בא לפרש מה הנאה יש באמבטי של זיעה דהוצרך תנא דברייתא לאשמועינן היתרא וקא מפרש דמרבין לו חום בשבילו ואפ"ה מותר דהנאה כזו לא נחשב כלל להנאה ולענין פסק הלכה דפסק הרא"ש והטוש"ע בסי' רכ"א כר' יהודא תמה הגרע"א בתוספותיו על המשניות הא קיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו וע' בס' תפארת ירושלים מה שתירץ ע"ז. ובס' יד שאול הביא בשם ס' חקר הלכה שחבר הגאון בעל אור חדש שהגאון בעל א"ח נשאל ע"ז מהגאון ר"י פיק זצ"ל. ושגם בעל קרבן העדה הרגיש בזה והוא ז"ל תירץ ע"פ מ"ש בחדושי הריטב"א בערובין (צ"ח:

) בהא דאמרו שם שבקית רבנן ועבדת כר"מ וכתב שם דאף דאמרינן הלכה כר"מ בגזרותיו לא נאמרו הכללות אלא על הרוב וא"כ כאן נראה להפוסקים דברי רבנן עיקר ובס' קרן אורה תירץ משום דבר"ה (דף כח.) אמר רבא המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה אלמא דלא גזרינן ימות הגשמים אטו ימות החמה וה"ה איפכא דלא גזרינן והיינו כר' יהודא דלא גזר:

ד' מ"ב ע"ב בר"נ ומהדרינן שאני הכא דקא"ל בחיי ובמותי והשתא נחתינן דרגא ממאי דסבירא לן מעיקרא כו' והשתא מודינן דכי מפרש לישני' מצי אסר כו' דנהי דכי מפרש לישני' מצי אסר אפ"ה בלשון נכסים אלו לא משמע לי' אלא עודן ברשותו כו' עכ"ל מדברי הר"ן אלו משמע דעכ"פ היכי דמפרש לישני' בחיי ובמותי טפי משמע דאסור לכשיצא מרשותו מלשון נכסים אלו ויעויין ברמב"ם פ"ה מהל' נדרים הלכה ואו וז"ל האומר לבנו הרי את אסור בהנאתי או שנשבע עליו שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אסר עליו הנייתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו שזה כמו שאמר לו נכסים אלו אסורין עליך ולכאורה קשה דמגמ' משמע דהיכי דפירש לישני' בחיי ובמותי בודאי אסורין עליו לאחר מותו ורק השקלא וטריא הוא היכי דאמר נכסים אלו עליך אי דמי ג"כ והוי כאלו פריש בלישני' בחיי ובמותי והרמב"ם הוצרך לדמות היכי דפירש בחיי ובמותי דזה הוי כאלו אמר נ"כסים א"לו אסורין עליך ואיפכא מסתברא וביותר דהא הוי ס"ד דגמ' הכא דנכסים אלו גרוע מהיכי דפריש בלישני' בחיי ובמותי וכדאמרינן כאן שאני הכא דא"ל בחיי ובמותי והנראה בכוונת הרמב"ם שכוונתו לפרש הגם שלא הזכיר בלשונו לאסור הנכסים אלא שאסר עליו שלא יהנה ממנו וה"א שלאחר מותו אין שייך לומר שממנו הוא נהנה אלא מהנכסים לזה אמר דהוי כאלו אמר נכסים אלו עליך ואפשר שכוונתו שנכסים אלו אסורין עליך בחיי ובמותי ולמסקנא דגמ' סגי באומר נכסים אלו עליך אף שלא אמר בחיי ובמותי ובס' קרן אורה ראיתי שחקר אם הא דאמרינן הכא שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי אם הוא דוקא באומר לבנו שאתה נהנה לי בחיי ובמותי דזה ג"כ חשיב הנאה במה שהוא יורשו אבל בנכסים אלו אין יכול לאסור לכשיצא מרשותו אפי' בפירוש תדע דאלו אסר על איניש דעלמא הנאתו סתם ואמר שאת נהנית לי בחיי ובמותי אטו כלום קאמר כיון דלא הזכיר נכסים אלא הנאתו סתם אסר עליו ודאי דליכא איסורא אלא בחייו וע"כ הכא בבנו שאני דזה גופא מה שיורשו הנאה משלו הוא כו' ע"ש וקרובים דבריו לדברינו:

ע"ב גמ' מ"ש דאוכל מן הנוטות כו' ארעא נמי אפקרה כו' ע' בס' אבני מלואים להגאון בעל קצוה"ח באה"ע סי' ע"ב סק"ב שהקשה וכי עדיף הזוכה מהשוכר דמשכיר יכול לאסור על השוכר בקונם משום דגוף הבית שלו ומפקיע מידי שעבוד (ע"ל מ"ו:

בר"ן ד"ה אביי אמר כו') וא"כ ה"נ נהי דרחמנא אפקרה לדריסת הרגל ולקיטת הפירות הא קונמות מפקיע מידי שעבוד והמגי' שם תירץ דיש לחלק דשביעית עדיף משכירות דבשכירות הגוף הוא של המשכיר ואין להשוכר אלא שעבוד מה שאין כן בשביעית דכתיב כי לי הארץ ורחמנא אפקרי' גוף הקרקע ללקיטת הפירות ואין לבעלים בהם בשעה הזאת כלום עיי"ש:

בפי' הרא"ש ד"ה לא ימכור לו ולא יקח ממנו בזבינא מציעא דאיכא הנאה לתרווייהו שוה בשוה אבל למכור לו ביותר