שלמי נדרים סו

יתירים אמנם הרשב"א בחדושיו דחה פי' זה מהא דקאמר לקמן עמוד ב' גבי משיא לו בתו גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן ואת אמרת מותר להשיא לו בתו ואי בשאינו חייב באותן מזונות מאי גדולה מזו ועוד דבהדיא תנן אע"פ שהוא חייב במזונותן לכן פירש דהכא מיירי במתנה מפורשת שפירש שהוא נותן להם מחמת עצמן ולא מחמת הבעל והלכך לכ"ע אינו אלא כגורם הנאה דכשהוא זנן ואינם צריכין מזונות ממילא קא מיתהני מאידך:

בפי' הרא"ש ד"ה וזן את אשתו ואת בניו כו' ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא הוא כו' ולאו מתניתין היא כו' דברי הרא"ש הללו לכאורה תמוהים הם מאוד. דהא תקנת אושא לא הי' אלא ביתר משש שנים אבל קטני קטנים דהיינו פחותים מבני שש מדינא דמתניתין חייב לזונם ע' תוס' כתובות (דף מ"ט:

) ד"ה כשהם קטנים שכתבו אבל קטני קטנים לכ"ע חייב כדאמר בסוף פרק אע"פ (דף ס"ה:

) ושם מוכח לה ממתניתין דקתני אם היתה מיניקה כו' מוסיפין לה על מזונותי' משום הולד וקאמר שם הגמ' דרש עולא רבה כו' אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ואת בנותיו קטנים אבל זן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש כדרב אסי כו' ממאי מדקתני היתה מיניקה כו' וכ"כ שם הרא"ש גופי' בפסקיו פ' נערה סי' וא"כ לפ"ז קשה אמאי לא מפרש הרא"ש כאן דמיירי בקטני קטנים דחייב לזונן מדין המשנה וע' בתשובת מהר"ם לובלין סי' ע"ט שתמה ג"כ בדברי הטור אה"ע סי' קי"ב שכתב דהאב בחייו חייב לזון בניו מתקנת אושא עד ששה שנים דהא בפ' נערה משמע דתקנת אושא הי' ביותר משש וכתב שם דהטור ס"ל דתקנת עד שש הוא ג"כ מתקנת אושא ושתי תקנות הוו באושא מתחלה תקנו עד שש. ואח"כ תקנו גם על אחר שש ועל אחר שש איבעי' להו בגמ' אי הלכתא כוותי' או לא אבל עד שש לכ"ע הוי הלכתא ע"ש וצריכים לומר דס"ל דמתניתין דסוף פ' אע"פ דקתני ואם היתה מיניקה מוסיפין לה על מזונותי' אינו משום הולד אלא משום דחולה היא דסתם מיניקות חולות נינהו וכדיחויא דדחי לה הגמ' שם. ומדינא דמתניתין לא הי' שום חיוב על האב לזון בניו אפי' קטני קטנים אלא שאח"כ באושא התקינו ושתי תקנות הוו והרא"ש כאן אזיל ג"כ בשיטת הטור בנו וע' בס' אבני מלואים סי' ע"א:

ע"ב בר"ן ד"ה שאם ירצה כו' ונ"ל דר"א לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתירים כדי לפטמה משום דס"ל כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אין נהנים בעליה בפיטומה דאדרבה מפנקא טפי ולא עבדה שפיר כו' עכ"ל. ע' במס' ע"א (דף ט"ז.) דשור של פטם משהין לי' עד דכחיש ועביד על חד תרין משוורים אחרים וא"כ לכאורה גם בעומדת למלאכה נהנין בעלים בפיטומה כשישהו אותה עד דתתכחש ותעביד על חד תרין וצ"ל דמ"מ השתא לא מינכר ההנאה דלע"ע אדרבה מפנקא טפי ולא עבדה שפיר הגם כשישהו אותה ותתכחש תעביד על חד תרין זה לא מקרי מהנה לחברו:

שם ד"ה את עבדיו ואת שפחותיו הכנענים נ"ל דבמזונות יתירים קאמר כו' ובש"ע סי' רכ"א סעי' ב' סתם וכ' ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו אפי' הכנענים משמע דאפי' במזונות ההכרחים כדי חייו יכול ליזון. משום דלא מהני לי' להרב דהא קיי"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך וכן כתב הטעם בשיטה מקובצת ומ"ש בש"ע אפי' הכנענים ובגמ' ובטור ליתא תי' אפי' והש"ע הוסיף תיבת אפי' הוא ע"פ מ"ש הב"י בטור דמ"ש הכנענים פירושו אפי' הכנענים וכ"ש עבדיו העברים. והגם דהטעם דיכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הוא רק בעבד כנעני ולא בע"ע דכתיב בי' כי טוב לו עמך, עמך במאכל עמך במשתה כו' מ"מ בעבדיו העברים פשוט טפי דיכול לזונם דמצוה קא עביד ואידך המודר ממילא מתהני. אבל בעבדים כנענים ה"א דליכא מצוה לפרנס את העבדים קמ"ל דמ"מ מותר אם מטעם דלא קא מהני לי' להרב דהא יכול לומר להעבד עשה עמי ואיני זנך ומטעם זה יכול המדיר לזון אותם אפי' מזונות ההכרחים כפי סתימת לשון השו"ע או מטעם דגם בעבד כנעני יש קצת מצוה לזון אותו וע' גיטין (דף י"ב.) מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי מרחם:

ד' לט גמ' אמר שמואל לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה וע' בר"ן הט"ז בסי' רכ"א ס"ק ט"ז כתב דמה שנותנין שכר אותה הנאה מיקרי, שנהנה החולה מנכסי המבקר דהוי כאלו קבל ממנו השכר וחוזר ונותנו לו ע"ש והגאון רע"א בחדושי הגליון שלו שם תמה דמה בכך הא אף אם באמת מקבל שכר וחוזר ונותנו לו נראה דמותר דהא בזה דאסר עליו נכסיו אין בזה נכלל במה שירויח אח"כ דעדיין לא בא לעולם ואין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו וכמ"ש הש"ך בסי' רכ"ז בשם הר"ן [ודברי הר"ן הם לעיל ל"א ד"ה לוקח בפחות ע"ש]:

ובסוגיין אפשר לדחוק דמיירי שהחולה אסר ע"ע נכסי המבקר דעל עצמו יכול לאסור דשלב"ל אבל הט"ז שכ"כ על המחבר שכתב דאסר הנאתו על שמעון צ"ע עכ"ל הגאון הנ"ל, הנה מ"ש דבסוגיין אפשר לדחוק דמיירי שהחולה אסר ע"ע נכסי המבקר יש לפקפק דהא בכה"ג אפי' יושב נמי שרי דמחיותי' לא אדרי' אליבא דשמואל וכדאי' לקמי' וכמ"ש הר"ן שם ואף דלקמן לא כתב הר"ן כן רק בנכסי חולה אסורין על המבקר. שם אמרינן דבכה"ג בנוגע לו לחיותי' לא אדרי' להמבקר אבל אם החולה אסר ע"ע נכסי המבקר יוכל להיות דאף בכה"ג אסר ע"ע הנאתו אבל ז"א דעיין לקמן (דף מ"א:

) סוף ד"ה אבל אומר לו סם פלוני יפה לו כו' שכתב שם דהיכי דהחולה אסר ע"ע נכסי הרופא אפשר דאפי' הסם של רופא שרי דמן חיותי' לא אדרי' עיי"ש ולפ"ז ליכא לפרושי סוגיין דידן דמיירי שהחולה אסר ע"ע נכסי המבקר דא"כ אפי' יושב יהי' שרי אפי' במקום שנוטלין שכר על הישיבה דמחיותי' לא אדרי' וכמו דמותר להחולה ליטול הסם שנותן לו הרופא אפי' אם הסם הוא של רופא:

הן אמת שראיתי בס' מחנה אפרים הלכות נדרים סי' כ"ג שתמה על דברי הר"ן דלקמן (ד' מ"א:

) וזה לשונו וצריך להבין דעד כאן לא אמרו מן חיותי' לא אדרי' אלא כשהדיר החולה נכסיו למבקר אז שייך לומר דלא אסר עליו אלא מידי שהוא הנאה למבקר בלבד אבל במידי דאית בי' הנאה לחולה ג"כ לא הי' בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלוי בו כי החולה ג"כ נהנה ממנו כו' אבל כל שהחולה אסר ע"ע נכסי המבקר ודאי דכל הנאה במשמע אפי' בדבר דאיכא חיי נפש הגע עצמך אם אין לו מה יאכל יהיה מותר ליהנות ממנו דאדעתא דהכי לא אסר עצמו זה לא שמענו והביא ראיה עוד לדבריו דאם איתא דבכה"ג נמי אמרינן דמחיותי' לא אדרי' אמאי דחיק הכא הגמ' לאוקמי בנכסי מבקר אסורין על החולה עד דמקשי לי' מאי פסקא לוקמי כשהחולה אסר ע"ע נכסי המבקר ואיירי כשנוטלין שכר בין על הישיבה בין על העמידה וסתמא לא אדרי' מחיותי' וישיבה מ"מ אסור כיון דאפשר בעמידה. ואף שיש לדחות זה מ"מ נראה מה שכתבתי עכ"ל. והגאון מהור"ר יוסף שאול ז"ל מלבוב בס' ידות נדרים מיישב קו' המח"א וז"ל יש לחלק דשם גבי מי שאין לו מה יאכל] אף שלא יהנה ממנו יוכל ליהנות מאחרים א"כ אין הדבר נוגע עד נפש דהא לא ידע כי בנפשו הוא אבל בסם של רופא שלא מכל אדם זוכה להתרפאות א"כ פשיטא דלא אסר עצמו אדעתא דהכי שלא יהנה מאותו סם דמחיותי' לא אסר עצמו דהוא נדר שלא יהנה מן הרופא מנכסיו אבל פשיטא דלא רצה שימות בשביל זה וכל שלא נדר מאותו סם א"כ אפי' הסם של הרופא שרי דמחיותי' לא נדר כלל וזה ברור עכ"ל ואינו מבורר כ"כ