שערי תורת בבל על חולין לב.

(לב א משנה) השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט. —ז"ל הר"נ: "השחיז את הסכין אחר שהתחיל לשחוט ועף מועף כלומר שנתיגע". מתוך דבריו נראה שמבאר את המשנה באופן אחר מרש"י, דתרי מילי נינהו שהשחיז את הסכין באמצע השחיטה ושהה בינתיים עד שגמר את ההשחזה או שנתעלף באמצע שחיטה ובא חבירו וגמרה. וכן משמע בה"ג הל' שחיטה שכתב: "שהייה היכי דמי כגון דאתחיל בשחיטה ואתא אונסא ואנסיה ודלי ידיה מצואר בהמה וכו' אי נמי נפל סכינא ושהה אי נמי איתחמם ואתא חבריה ושחט וכו' ושהייה היכי תנינא דתנן נפלה סכין והגביהה וכו'". ומ"ש ה"ג "איתחמם" ברור שעניינו שנתעלף * וכעין זה בב"מ פ"ו מ"ג (עח א) "ואם הוחמה חייב". . וכביאור זה משמע בתוספתא פ"ב ה"ח דתני "היה שוחט והרתית או שעף", וכעין זה בתוספתא פרה פ"ה(ו) ה"ד: "היה עומד ומקדש והרתית או שעף או שדחאו חבירו או שדחאו הרוח ובא אחר וקידש". ועי' גם באו"ז ח"א סי' שעז שהעתיק בלשון המשנה כאן: "שהשחיז את הסכין או עף", והרי מבואר לפי גירסא זו, דתרי מילי נינהו. ותמה אני על רש"י ז"ל שהוציא ביאור המשנה מפשטה. (ועי' מ"ש בפרה פ"ו מ"ב).

(לב א תוספות) ד"ה ורמינהו וכו' לקי אף משום נבילה. —לפי דבריהם צ"ל דסוגיא דשם אתיא כמ"ד איסור חל על איסור: אבל אין צורך בזה, דבפשיטות י"ל שהיא כמ"ד אין איסור חל על איסור, ולכך אין בעוף טמא איסור נבילה ואיסור טריפה. וכך פסק הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"ב).