דרשות אל עמי, ימים נוראים יט

יט. שובה ישראל "שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע יד, ב).

חדש ימינו כקדם.

הלשון "שובה" מדבר בעדו, כי הנביא אינו דורש ממנו רק שנשוב שוב להדרכים הקדמונים, שרק המה היו בבחינת דרך הישר.

כל עיקרה של התשובה הוא "השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (סוף איכה), זאת אומרת, כי אם רוצים אנו בתשובה שלמה, עלינו לשוב ולהיות כקדם, כמו שחיו אבותינו וזקנינו "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז).

ואמנם למרות דברי הקהלת (ז, י) "אל תאמר מה היה, שהימים הראשנים היו טובים מאלה", הננו מוכרחים להודות בדאבון לב גדול את הדברים, שהננו אומרים זה כשבועים מדי יום ביומו:

"אשמנו מכל עם בושנו מכל דור ודור" (בסליחות).

זאת אומרת, שאם אמנם לא כצעקתה כך הוא, וגם היום איננו חלילה העם היותר גרוע, אבל בזה "אשמנו מכל עם", בזה, ש"בושנו מכל דור ודור", כי בעוד, שכל העמים עולים במעלתם המוסרית במעט או הרבה מדור לדור, כי סוף סוף אי אפשר לדמות את הגוים של עכשיו להגוים שהיו לפני אלפים שנה, הנה אנחנו להיפך, מדור לדור הננו יורדים מטה מטה, ומדור לדור עלינו לאמר ולשנן את הפזמון "אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר" (ע"פ שבת קיב, ב). ו"הראשונים" נחשבו אצלנו לא רק אלה, שחיו לפני אלפים שנה, אך גם אלה שחיו לפני איזה דורות מקודם.

לכל העמים יאדמו פניהם מבושה, כשמזכירים להם את זקניהם לפני אלפים שנה, ואילו אצלנו הוא להיפך, בושה וכלמה תכסה את פנינו כשמזכירים לנו את הנכדים שלנו, כי על כן בעוד שלכל העמים אם נאמר להם שיחודשו ימיהם כקדם, יחשבו זאת להקללה היותר נמרצה, הנה לנו הדברים "חדש ימינו כקדם", זוהי תכלית כל תפלותינו, ובזה הננו מבטאים את מרום פסגת תקותנו באופן שאין למעלה מזה.

ואמנם הדברים "בושנו מכל דור ודור" המה לדאבוננו הרב, לא רק מליצה, בעלמא, אך דברים כהויתם.

הננו מוכרחים להתביש, למשל, לא רק לעומת הת"ח, הצדיקים והנדבנים שלפנים, אך גם לעומת העמי הארץ, הרשעים והכילים שלפנים.

כי אמנם אם רוצים אנחנו לדעת בדיוק את ערכם של אלה האחרונים בדורות הראשונים, אזי אי אפשר לנו ללמוד זאת מחלק האגדה, שהרבה דברים נאמרו רק ברמז וסוד "ואין למדין מן האגדות", אכן ההלכה הרי אי אפשר לכחש, שאין בה מתפארת המליצה וממנה הרי אפשר לדעת אל נכון, איך נראו בדורות האלה העמי הארצות, הרשעים והכילים.

עמי הארץ לפנים.

אם תרצו לדעת את ערכם של עמי הארץ לפנים ראו נא את הסוגיא בשבועות (ה, א) "גופא, מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, תלמוד לומר, ונעלם, ונעלם, שני פעמים, דברי ר"ע, רבי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ונעלם, מכלל דידע והוא ידע - הרי כאן שתי ידיעות, אם כן מה תלמוד לומר, ונעלם, לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. - וכו' - אלא אמר אביי קסבר רבי, ידיעת בית רבו שמה ידיעה, א"ל רב פפא לאביי, אלא דקתני, אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו? א"ל, אין משכחת לה בתינוק, שנשבה לבין הנכרים". והדברים ברור מללו, שאז לא נמצא בכל בית ישראל אף אחד דלא היתה ליה ידיעת בית רבו ולא למד מעולם דיני טומאה וטהרה, רק מי שהיה תינוק שנשבה בין העכו"ם. ובצדק נוכל להתפלל הלואי שיהיו לנו עמי הארץ שלפנים, כי אמנם גם אלה היו חשובים יותר מהרבה תלמידי חכמים של היום; בין כל עמי הארץ שלפנים לא נמצא אף תינוק אחד שלא היתה לו ידיעת בית רבו, ואילו אצל הת"ח של היום כמה תינוקות נמצאו, שלא רק שלא למדו את דיני הטומאה וטהרה, אך בכלל לא למדו את ה"נקודות השחורות"...

הה! מי יתן לנו את עמי הארץ לפנים ונרכיבם אלופים לראשינו...

הרשעים שלפנים.

אם תרצו לדעת אם הרשעות, כיבכול, של הרשעים הקודמים למדו נא את המשנה בחולין (מא, ב) "השוחט לשם עולה, לשם זבחים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה, שחיטתו פסולה - וכו' - השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי - וכו' - שחיטתו כשירה" ועי' ברש"י שנתן טעם על זה בלשונו הזהב "דהא חטאת לאו בנדר ונדבה אתי, והא לא חשו רבנן, דלמא מאן דחזי סברי מחויב חטאת הוא, דהא קלא אית ליה, דמי שבא לפניו דבר עבירה בשוגג, אינו מחפה עליה כדי שיתביש ומתכפר לו". הרי שהיה ברור להם הדבר, שאין אף אחד מישראל, שיעבור עבירה לו גם בשוגג ויחפה על הדבר, ועל היסוד הזה בנו הלכה שלמה. ומה גדול הוא המרחק בין הרשעים לפנים להצדיקים של היום, הרשעים לפנים גם כשקרה להם אסון ועברו עבירה בשוגג הלכו ופרסמו זאת ברבים, כדי שיתבישו ויתכפרו להם, ואיפה נמצאו אנשים כאלה גם בין הצדיקים של היום שיעשו כזאת.

ואת דרכם של הרשעים לפנים אפשר ללמוד גם מן המאמר הזה "תניא אמר ר"ש, בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שמן, שלא יהא קרבנו מהודר, ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר" (סוטה טו, א ומנחות ו, א) ואנו רואים מזה, שגם על הרשעים דזמנם היתה המצוה חביבה כל כך, עד שכשרצו לקנסם בעד רשעתם, לא קנסו אותם בממון, כי זה לא נחשב אצלם לכלום, לעומת הקנס של "לא יהא קרבנו מהודר", ואילו היום גם הצדיקים גופא יש שיותרו בנפש חפצה לא רק על ההידור מצוה, אך גם על המצוה גופה ובלבד שלא יסבלו חסרון כיס.

הה! מי יתן לנו שוב את הרשעים לכל הפחות שלפנים...

הכילים לפנים.

וגם את הכילים לפנים אפשר להכיר עפ"י דברי חז"ל אלה: "כתוב בספר בן סירא, כל ימי עני רעים, והאיכא שבתות ויו"ט? כדשמואל, דאמר שמואל, שנוי וסת תחלת חולי מעים" (כתובות קי, ב). שאם אמנם דבר זה אינו נוגע להלכה, אך עכ"פ מקושית הגמרא כל כך בתמימות "והאיכא שבתות ויו"ט", אפשר לנו לקבל מושג נכון גם מהכילים בזמנם, שהרי כנראה לא עלה כלל על דעתם, שהעני ימצא בקהילה של כילים וקמצנים, שאינם נותנים לשום דבר שבצדקה, והעני רועב לא רק בחול, אך גם בשבתות ויו"ט, ואיננו סובל כלל משנוי וסת, כי אין לו כלל במה לשנות את וסתו. לא עלה זאת על דעתם, פשוט מפני שהדבר לא היה כלל במציאות, ואף בהקהילה של קמצנים היותר גדולים לא היה שום הבדל בשבתות ויו"ט בין עני לעשיר ולא נכר כלל אז שוע לפני דל, כי הכל התענגו אז "במאכלי ערבות, מיני מטעמים, במלבושי כבוד זבח משפחה". ואילו עכשו אנו רואים גם בקהלות של נדבנים ובעלי צדקות, שהעניים מחכים בביהכנ"ס וביה"מ בשבתות ויו"ט, שאחד מבעלי המזרח יזמינם לשולחנם, מחכים ומחכים ויוצאים בפחי נפש.

הה! מי יתן לנו לכה"פ את הכילים והקמצנים שלפנים...

וזהו אשר אמרתי, כי לא רק, שאין לנו הת"ח, הצדיקים והנדבנים שלפנים, אך גם העם הארץ, הרשעים והכילים שלפנים ג"כ כבר קשה למצוא.

בושנו מכל דור ודור...

בכל שנה שובה חדשה.

ואמנם את דברי הנביא "שובה ישראל" אנו קוראים כבר זה הרבה יותר מאלפים שנה, אבל בכל שנה ושנה מקבלים הדברים האלה פרוש חדש לגמרי. ואם אומרים אנחנו השתא "שובה ישראל", הנה אין כוונתינו בזה לאמר, שנשוב לתקופת הנבואה בישראל, זהו כבר אידיאל גדול יותר מדאי, ו"תפסת מרובה לא תפסת", אך שלכל הפחות נשוב להתקופה של איזו עשרות שנה לפנים, כי לצערנו אנו פוחתים והולכים במובן הרוחני משנה לשנה.

כי בעוד שלפנים היו נוסעים רק על חמורים והחמור משרך את דרכו כידוע, ועל כן גם כשסרו והלכו מדרך הישר הלכו בעצלתיים והתשובה לדרך הישר היתה קלה עליהם, הנה עכשיו, שהכל יכולים לעשות "קפיצת הדרך" על ידי מסלת הברזל, ואוירונים וכדומה, הנה גם הנסיעה מדרך הישר נעשה ג"כ ברעש גדול, וע"כ הננו עומדים כל כך מרחוק מדרך הישר, ו"השובה ישראל" מצלצל אצלנו כעת בנגון כל כך מוזר.

ספורי אבות.

"למנצח לבני קרח משכיל, אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו" (תהילים מ״ד:א׳-ב׳). ואמנם זהו ההבדל בין ה"משכילים" לפנים לה"משכילים" של היום, המשכילים לפנים אם גם לא מלאו את כל מה שאבותינו פקדו עלינו, אבל לפחות שמעו בתשומת לב, שמעו באזניהם את מה ש"אבותינו ספרו לנו", ואילו ה"משכילים" של היום - ומי איננו כעת משכיל - שומעים אמנם את כל מה הניתן להשמע ומה שאינו ניתן להשמע, שומעים את כל הספורים ואגדות מני קדם, ורק את מה ש"אבותינו ספרו לנו" אינם רוצים לשמוע בשום אופן. ואמנם רבותא גדולה קמשמע לן הבני קרח משכיל, ואם כי חכז"ל אומרים, שהבני קרח לא מתו, אבל סוף סוף הננו רואים איך שהולכים וגועים לעינינו.

ואמנם אשרי אזן ששמעה את ספורי אבותינו הקדמונים, שקסם הוד היה שפוך עליהם וריחות נחוח של גן עדן מקדם נשמע מהם, ועל מה החלפנו את ספורי אבותינו אלה? מי יביא לנו חליפתם ומי יביא לנו תמורתם?

האגדה על דבר פטירתו של משה.

אגדה אחת מאגדות אבותינו הקדמונים אספר לכם כעת, זו היא האגדה הנפלאה המספרת לנו מהרגעים האחרונים של משה רבנו הגדול לפני מותו, ואתם קימו לפחות הפעם את הדברים "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו", ואולי תוכלו מזה ללמוד הרבה.

הלא כה מספרת לנו האגדה (ע"פ ילקוט שמעוני פרשת וילך רמז תתק"מ ודברים רבה פ"ט דה"ט) "באותה שעה - ששמע משה את הגזרה שנגזרה עליו - אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הנח אותי כחיות השדה, שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. א"ל רב לך. אמר לפניו, רבונו של עולם, ואם לאו הניח אותי בעולם הזה כעוף זה, שהוא פורח בכל ד' רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב חוזר לקנו, כך תהא נפשי כאחד מהן, א"ל רב לך - וכו'. אמר לפניו, רבש"ע, יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי, אמר לו הקב"ה, עשה לו כדרך שהוא עושה לך, מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע, נתירא יהושע ואמר, משה רבי בוא אצלי, יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע, נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם, משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר, מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע, כשהיה הדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך? באותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת ושלמה מפרשה כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה".

ואמנם מה יפה ועשירה היא אגדה זו כשהיא לעצמה, בה אנו רואים כמו חי לפנינו את משה רבנו לפני מותו, כשהוא עומד על הר העברים וקרן עור פניו כאור שבעת הימים והוא רואה מחד גיסא את "ארץ חמדה טובה ורחבה", ארץ ישראל משאת נפשו, ומאידך גיסא את ה"ששים רבוא" יהודים העומדים שם בעמק ומסתכלים בזיו פניו המלאות הוד עלומים, מסתכלים עליו ברוח נכאה בהרגישם כי עוד מעט ואיננו, והוא גם הוא מסתכל עליהם ומה קשה לו פרידתו מהם. הן כל ה"ששים רבוא" האלה על ברכיו נולדו בארבעים שנות המדבר, והוא יודע לקרוא בשמות לכל אחד ואחד, ואז תקפה עליו תשוקת החיים מאד מאד, הוא החליט להתאבק עם המות ויעבור עליו מה, הוא הרגיש אז כי "טוב לכלב חי מן הארי המת", והעולם ומלואו נראו אלא הפעם בקסם חדש המושך אותו בחבלים נעימים, שבשום אופן אי אפשר לו להפרד מהם והוא טוען במרירות להקדוש ברוך הוא "הנח אותי כחיות השדה, הניח אותי כעוף זה" וכו' וכו', ואז יראה את העולם בעיני חיה ועוף ובלבד שיראה ולא יסתמו עיניו לנצח, לנצח, ואז יבוא בתור חיה ועוף במחנה ישראל ויראה את עמו האהוב שמסר נפשו עליו, אם כי הם ידמו כי חיה פשוטה או עוף פשוט לפניהם.

ובעודנו הוא מתפלל ככה להשי"ת עומד כל "דור המדבר" ושומע זאת, עומדים כל המלאכים, שרפים ואופנים לפני כסא הכבוד ושומעים זאת "אראלים ומצוקים אחזו בארון" והכל מחכים בלב נפעם לראות מי ינצח את מי. אבל האל רחום וחנון נעשה לקנא ונוקם והוא משיב בקרירות גמורה על כל בכיותיו ותחנותיו במענה קצר "רב לך אל תוסיף דבר אלי". ואמנם "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט", אבל בכל זאת מה נורא משפטו זה ומה קשה לו הדבר לקבל זאת באהבה, והוא מנסה עוד פעם את כחו בתפלה אולי יחוס, אולי ירחם והוא שואל עוד פעם "רבש"ע יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי".

ואמנם האמת נתנה להגיד, כי משה רבנו בעצמו לא האמין בדבר, שתפלתו זו תשמע. וקל וחומר הדברים, אם הקב"ה לא נתן לו רשות לחיות גם כחית השדה וכעוף השמים, מכל שכן שלא יניחו לחיות כאדם ממש, אם כי יהיה רק כתלמיד של יהושע, ואמנם, כאמור, הוא בעצמו לא האמין בכך, והוא מנסה זאת רק כ"טובע הנאחז בקש".

ועמד כל "דור המדבר" תחת הר העברים וחכו בכליון עינם לתוצאת הדבר, ועמדו כל המלאכים, שרפים ואופנים ממעל להר העברים וחכו בכליון עינים לתוצאות הדבר, ולכולם היה "חדוש" נפלא כששמעו שהקב"ה מלא את בקשתו זו.

נתעצבו מאד המלאכים מזה, כי הצוקים נצחו את האראלים, ושמחו מאד המצוקים על זה, כל דור המדבר רצו בשמחה רבה ללחוץ את ידיו של משה ולברכו ברכת מזל טוב, ברכת חיים ארוכים.

ולבסוף? לבסוף אחרי שכבר ברכו אותו כולם בחיים ארוכים, בקש והתחנן אותו משה רבנו "מאה מיתות ולא קנאה אחת" ובעצמו מסר את נשמתו להקב"ה שנטלה בנשיקה ומשה מת בארץ מואב מול בית פעור...

והיתכן הדבר? אם ניחא היה לו, למשה, לחיות גם כחית השדה וכעוף השמים, למה לא היה לו ניחא לחיות באופן שיהושע "יטול ארכי שלו", הלא משה רבנו היה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה!

אבל לכל יש גבול וגם להעניוות של משה יש גבול "והאיש משה עניו מאד", הוא היה עניו מאד, אבל רק עד כמה שלא בטלה זאת לגמרי את ה"איש" שבו, ולמרות מה שתשוקת החיים היתה גדולה מאד אצלו, הנה יש ש"עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה". ו"מאה מיתות ולא קנאה אחת", כי מי שאיננו מרגיש קנאה רוחנית כלל, איננו עוד בגדר איש.

האגדה הנ"ל והזמן הזה.

ואמנם יפה ועשירה היא אגדה זו גם כשהיא לעצמה, אבל גם מוסר השכל רב יש ללמוד מנה, אם נרצה בכך, להזמן הזה.

חז"ל אומרים (במדבר רבה פי"ט ד"ה כח) "משה הוא ישראל וישראל הוא משה", חיי משה המה סמל חיי העם כולו אמנם גם אגדה זו הננו רואים בעם ישראל, אך לא בתור אגדה, אלא במציאות ממש.

אמנם תשוקת החיים לחיות חיי עם גדולה אצלנו מאד יותר מכל העמים החיים על פני האדמה, ורק כחה של תשוקה זו גרם לנו, שהננו מאריכים כל כך ימים. עמים אחרים במצבנו אנו כבר אבדו את עצמם לדעת ויצאה נשמתם, נשמת עמם, ונתערבו בין הגוים ולא נודע כי באו אל קרבם כלל. אבל אנחנו אמרנו תמיד "נהיה כחיות השדה, שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם", "נהיה כעוף זה, שהוא פורח בכל ד' רוחות העולם כך תהא נפשי כאחד מהן". ואמנם זה כאלפיים שנה כמעט, מיום שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, שהננו חיים בין האומות חיים של חיות השדה ועוף השמים, הננו פורחים בכל ד' רוחות העולם וגם לעת ערב איננו שבים לקיננו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". ודמנו מותר לכל כדם חיה ועוף, וגם מצות כסוי הדם איננה נוהגת בנו, ובכ"ז לא אמרנו נואש ולא קצתה נפשנו בחיי בוז אלה, ושמחנו בחלקנו, שסוף סוף הננו רואים את העולם בתור עם מיוחד וחטיבה מיוחדת, בעוד שכל העמים בני גילנו כבר ספו תמו לנצח.

סוף האגדה הנפלאה הנ"ל.

אבל מה אנו רואים עכשו? הננו רואים כעת את סוף האגדה הנפלאה הנ"ל.

בארצות שונות וביחוד בארצות המערב כבר הננו חיים לא חיים של חיות השדה ועוף השמים, אך חיי אדם ממש, השגנו שם זכות אזרחים ממש והרבה יהודים הגיעו לגדולה באופן היותר נעלה, אבל דוקא שם נתקיימו הדברים שנטל ארכי שלנו מאתנו ונתן לאחרים, נתן לגוים שכנינו.

הן אנחנו היינו מאז ומעולם המורים של כל גויי האדמה, אבל בדאבון לב עלינו להודות כי הם, הם נטלו כעת ארכי שלנו.

הן אנחנו היינו הראשונים שנקראו בשם בני אל חי, ועתה הננו הראשונים המתכנים בשם בני בלי דת, וסוד ידוע הוא לכל כעת, כי כל המתכנים בארצות המערב בשם בני בלי דת המה יהודים ונעשה שם יהודי ושם בן בלי דת לשמות נרדפים.

אנחנו הננו ה"עם הספר" הידוע, אבל חרפה היא להגיד שבני הבריטים וההולנדים בקיאים בהספר שלנו, ספר הספרים, הרבה יותר מבנינו אנו.

אנחנו, רק אנחנו, שמענו על ההר סיני את ה"זכור" ואת ה"שמור" על דבר השבת, שהיתה חמדה גנוזה להקב"ה ולא מסרה זאת לשום אומה ולשון רק לנו, האומה הישראלית, ולבסוף יש הרבה מן הגוים ששובתים כעת גם ביום השבת וגם ביום הראשון, אבל מה רב היהודים, שאינם שובתים ואין להם מנוחה כלל וכלל.

אנחנו היינו העם המצטין ביותר מכל העמים בצניעותו, וגם השונאי ישראל היותר גדולים היו מודים, שאין כעם ישראל גוי אחד בארץ המצוין בטהרת המשפחה שלו, אבל גם זאת נטלת ממנו כעת וכבר שומעים אנו לחרפתנו, כי הגוים מרננים, שברחובות היהודים בערי המערב הגדולות, אי אפשר לאיש ישר ללכת בהם מפני הפריצות.

אמנם ת"ל, גם עכשיו עדיין הרוב שלנו עודנו רד עם אל, אבל מי איננו רואה את הליברטריום הנפלא המתהוה לעינינו המהפך את היהדות המזרחית על ידי ההגירה הגדולה ליהדות מערבית, ואת היהדות המערבית ליהדות של אפס ועוד יותר פחות מאפס.

ובין כה וכה מה גדולה היא הבושה והחרפה, כשעלינו לשמוע את קול רב החובל הטוען ליונה ולכנסת ישראל הנמשלה ליונה:

"מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך".

המה, בני אדום ובני ישמעאל, כבר מגידים לנו מוסר והמה צריכים כבר להקיץ אותנו בקול, שנקום לעבודת הבורא "קום קרא אל אלהיך", המה מתפלאים עלינו, אם כל עם ועם קורא לאלהיו, מדעו אין לכנסת ישראל, שנמשלה ליונה, את אלהיה היא.

רק מה נוראה היא החרפה כשהם נטלו את הארכי שלנו, אבל מה עלינו לעשות במצב שכזה, האם נקרא כמשה רבנו בשעתו "מאה מיתות ולא קנאה אחת"?

אבל הקב"ה אומר "כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה", והנביא מפרש זאת באמרו:

שובה ישראל.

ועלינו רק לשמוע לקול הנביא הזה הקורא לנו גם היום!

שובה ישראל!...