ספר הזכרונות נט

ליוצרה כו', וכיוצא במאמרים אלו הרבה אל יטעה האדם ח"ו לחשוב שהוא כח נפרד בפני עצמו שזהו ע"ז גמורה כדרך העובדים לאדם, אבל ידע שאין עוד מלבדו והש"י רוצה את יראיו המיחלים לחסדו ועושה רצונם ומחשיבם ביותר, ואין להאריך פה בביאור כל דברים אלו רק להזכיר בכלל לדעת שאין שום כח חוץ ממנו יתברך

[ג] מצות עשה לייחדו שנאמר שמע ישראל וגו' ד' אחד, ופירוש שמיעה זו הבנה וכמ"ש בחובת הלבבות שער היחוד] שאין יוצא ידי חובתו בדברו בפיו אמונת היחוד ובלבבו אינו מייחד האמת, והרמב"מ כלל תחת מצוה זו שאינו ית' בעל גוף וגשם ושלא יארעו לו מקרי הגופות, וכן בחוה"ל שם ביאר אמונת היחוד שידע להבדיל בין אחד האמת לאחד העובר ע"ש באורך, ובפ"ג מתשובה כתב הרמב"מ חמשה נקראים מינין האומר שאין לעולם מנהיג או שיש ב' או שיש אחד אבל הוא גוף ובעל תמונה או שאינו לבדו הראשון וצור לכל [ע"ש בראב"ד דר"ל המאמינים בחומר קדום] או העובד כוכב ומזל וזולתו להיות מליץ [היינו דוקא כשעובדו או מתפלל אליו שעל זה אמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א) לא תצווח לא למיכאל כו', אבל ההמלצה לבדה מצינו אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ואנו אומרים מלאכי רחמים הכניסו כו', והוא ע"ד שאז"ל (ב"ב קט"ז) לילך אצל חכם שיבקש רחמים ואין כאן עבודה וצווחה לחכם או למלאך כלל, ויתבאר במצות התפלה] בינו ובין המקום, הנה הראשון והאחרון הם מצות אנכי ולא יהי' לך שהקדמנו וג' אמצעים כלולים לדעתו במצות היחוד , ולדעתי על ענין הרחקת הגשמות ממנו ית' יש אזהרה מיוחדת ראוי למנותה מצות לא תעשה מיוחדת, והוא מה שנא' [דברים ד'] ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו' וידוע דרז"ל (עירובין צ"ו. וש"ד) דלשון שמירה הוא לא תעשה, ואמר לנפשותיכם להודיע הכונה שלא בא להזהיר כאן על עשיית התמונה ממש שעל זה סיים אח"כ פן תשחיתון ועשיתם וגו', אבל הזהיר בזה על המחשבה ואמונת הלב שהוא בנפש לבד לא בפועל באברי הגוף, ומצאתי בספר ראש אמנה פ"ה הרגיש וע"ש בס"פ י"ט מ"ש ליישב והם דברים מגומגמים ופשט הכתוב אזהרה על הנזכר

ובענין הרחקת הגשמות האריכו כל חכמי הדורות הקדמונים בספריהם וביחוד הרמב"מ יסד עיקר ספר מורה נבוכים על זה. כי ביותר צריך זירוז בענין זה שפשטי הכתובים ומאמרי רז"ל כפי פשוטן מראים להיפך, והוצרכו לכך ביותר באותן הדורות שהיו הרבה מאמינים גשמיות ממש ומהם מרחיקים היותו בעל גוף ועכ"ז יציירוהו גשמי מאור ורוח וכדומה שגם זה גשם ויגבילו לו מקום, וכמו שהאריך בזה הר"א בן הרמב"מ באגרתו להתנצלות ספר המורה ושם כתב שכל המאמין כן הוא מין ואין לו חלק לעוה"ב ונגרר בזה אחר דברי אביו הנזכר, אבל הרמב"ן באגרתו שטען ג"כ נגד המאמינים כן הביא רק שאמונת הרחקת הגשמות אמונה אמיתית ומוסכמת מכל הגאונים והביא ג"כ מדברי הר"א גרמייזא [להיות דבריו מקובלים אצל חכמי צרפת] כן ע"ש, ודעתו בזה כהראב"ד בהל' תשובה שם שכתב שאין לקרות מין המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים וההגדות כפשטן, ואמנם ודאי גם הם מודים שהמאמין זה חוטא חטא גדול אלא שאינו מכלל המינים ויש לו חלק לעוה"ב אע"פ שחטא ועבר על אזהרת התורה ונשמרתם מאוד וגו' שלא בחנם אמר בשמירה זו מלת מאוד כי צריך שמירה יתירה בדבר זה מפני שבקל לטעות, ודלא כעיקרים [מאמר א' פ"ב] שלמד מזה שהטועה בעיונו אין לו חטא כלל ע"ש ועי' ג"כ באוהב משפט להרשב"ץ בפרקיו שהקדים פ"ט ע"ש. והא ליתא ודאי והמאמין בגשמות אף שהוא מתוך תמימות אמונתו בתורה ובדברי רז"ל כפשוטן יש לקרותו עובד ע"ז בטהרה דמקרא דונשמרתם וגו' בענין ע"ז אמור שזה כעין עובד ע"ז, וכן מפורש בריקנטי