ספר הזכרונות נו

תמידית שלא יהי' שום רגע בפריקת עול מלכות שמים מעליו, ודבר זה צריך זכירות גדול להיות תמיד על לבבו עול מלכות שמים נוסף על קבלת העול בק"ש שחרית וערבית, ובספר יריאים [סימן י"א] פירש אזהרה זו שלא ישכח אדם מלקבל עליו עומ"ש ולקרוא ק"ש בכל יום ולמ"ד ק"ש דרבנן (ברכות כ"א.) יפרש שיזכור אדם תמיד את בוראו ואת מצותיו ע"כ, ודעתו דדי בקבלת העול בוקר וערב לבד, והוא הדין לענין תמיד דסיפא כך משמעו מסתמא שיזכור בכל יום בוקר וערב או בזמן אחר ביום ובלילה ענין זה, ומי שקורא ק"ש ותפלה ולא כיון כלום כי לבבו פונה לדברים אחרים וכן כל היום כולו לא העלה זכרון הש"י אל לבו הרי זה עבר באזהרה זו לפ"ד, ובשערי תשובה לרבינו יונה [שער ג' סימן כ"ז] כתב שזה אזהרה לזכור את הש"י בכל עת, ומשמעות לשונו בכל עת ממש וכמדומה דלא ניחא למרייהו דאמרת הכי להיות השוכח רגע א' עובר בלאו ונמצא האדם עובר רבוא רבבות לאוין בכל יום, כמו שנתבאר כי לאו כל אדם זוכה להיות דבוק תמיד בהש"י שלא ימוש מזכרונו לגמרי אף בעת עסקו בענייני עוה"ז וכיוצא, וסיים שם עוד וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד הנהגות המחוייבות מן הזכירה כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות ומעשים כו', ודברים הללו ג"כ אין מבוארים יפה מה טוב חיוב זה לענין האזהרה שאם הוא זוכר בהש"י הרי קיים המצוה, ומנין לו להוסיף החיובים שאמר בכלל לשון אזהרה זו ואם אינו זוכר העיקר מה בצע בהנהגות הטפלות אם אין נמשכים מהעיקר, והיראה היא מצות עשה בפני עצמה יתבאר לקמן, אבל הי"ל לומר זה על דרך הנסיון והבירור לדעת אשר בלבבו אם הוא זוכר באמת בהש"י ולא שכחו יוכל להבחין זה על ידי יציאת המעשים לפועל שבהם ניכר אם הם נמשכים מהזכירה, וכדרך שנתבאר למעלה לענין מצות אנכי שהפעילות מעידים על זה, והוא מה שסיים במקרא דהשמר וגו' הב' לבלתי שמור מצותיו ר"ל שזהו מצד השכחה בהש"י פורק עול מצותיו מעליו וזה מעיד על ש חתו בהש"י ואולי לכך נתכוין, וענין אזהרה זו כענין מצות אנכי לרמב"מ שאינה על הזכירה רק על העדר השכחה אלא שהפעולות מעידות אם לא נשכח ממנו וכמו שנתבאר, ואע"פ שעיקר אזהרת השכחה לפ"ז הוא על ההעלם מן הלב, מ"מ לא דבר קטן הוא וצריך שקידה גדולה על זכירת זה עד שיוקבע הדבר בלבו ויהיו כל פעולותיו בלתי מכחישות זה וכאמור, ולדברי הכל חובת האדם להשתדל בזכירה זו בתמידות, ואף שנאמר שיצא ידי חובת האזהרה בזכירת פעמיים ביום, הרי כיוצא בזה אמרו במצות תלמוד תורה דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש (כנ"ל) ומ"מ צריך לעסוק ג"כ תמיד וכ"ש בזה שזה כל האדם, וכמ"ש במורה נבוכים שם באורך איך ישים האדם כל מעייניו בענין (ההוא) והביא מאמר רז"ל אל תפנו אל מדעתיכם, [לפנינו מאמר זה [שבת קמ"ט א'] ומלת אל סגולה ומשמעו ע"א ע"ש ברש"י]

וכבר נמצא באיזה חבורים כתוב שלא יתמיד האדם בעסק התורה ג"כ כ"כ שזה מפרידו מדביקותו בהש"י, ודבריהם בזה הוא כדעתן של חסידים הראשונים שהיו עסוקין ט' שעות ביום בתפלות ומתוך שחסידים הם תורתן מתברכת (ברכות ל"ב:), והא ודאי עיקר כל המצות ועסק התורה בכללם הוא כדי להגיע לדביקות זה התמידי בהש"י, וכך אמרו חכמים (ירושלמי חגיגה פ"א הל' ז' ופתיחתא דאיכה) הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו המאור שבה מחזירם למוטב, הא למדת שעיקר מאור התורה הוא שמביא למוטב דהיינו שלא לעזוב (אותו) ית' ומי שכבר זכה והגיע למדריגת הדביקות ע"י רוב השתדלותו בזה ע"י עסק התורה והמצות והגיע למעלת חסידים הראשונים יוכל לנהוג כמוהם להרבות כל היום בעסק זה אף. שממעטים עי"ז בתורה, אולם מדת, כל אחד השגת דביקותם בהש"י אינו אלא בעסק התורה והמצות עם ההתבוננות לפני זה ע"י הברכה