ספר הזכרונות נג

לשלימות האמונה בהשגחה שהכל מהש"י, ועמ"ש לקמן [סי' ג'] מענין מצוה זו, ואמר עוד שם אח"כ השמר לך פן תשכח את ד' וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת את ד' וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי וגו' וזכרת את ד' אלקיך כי [הוא] הנותן לך כח לעשות חיל וגו', הזהיר וציוה בזה מ"ע ול"ת לעשירים ששוכחים שהכל בא להם מכח פעולתם, והעשיר בעשרו עלול לשכוח באמונה שהכל מהש"י והעני בעניו לא ישכח באמונת הש"י אדרבא ירבה תפלה אליו אבל לא יאמין בנפשו לחשוב כי על שפל ברי' כמוהו יהי' ג"כ השגחת (הש"י), ועל זה באו ב' ציוויין הללו, ואזהרת הבטוחות באדם הוא בכלל האזהרה שלא לומר כחי ועוצם ידי וגו', כי מה נ"מ בוטח בכח עצמו או בכח מאדם אחר, ועל העשיר הזהיר שלא יבטח באחר דהיינו בכחו, ולעני כמה שיזכור לבטוח בהש"י, ואמר אחר ציווי העני ושמרת את מצות וגו' להזהיר על שמירת כלל המצות, כי הבוטח בד' צריך שיהי' בטחונו עם שמירת מצותיו ולא שירשיע ויבטח בהש"י שעם כל זה יטיב עמו, וכד"ש בהרואה (ס"ג) בנוסחת הע"י גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי ובפ"ק דיומא (ט':) רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה, שדבר זה אינו מידת הבטחון לבטוח שאע"פ שחיטא הקב"ה עמו שזה גורם קלות ראש לחטוא, ואע"פ שרואה השעה משחקת לו הרי אמרו בב"ק (נ'.) כל האומר הקב"ה וותרן כו'

ויראה לי שעל ענין אמונת השכר ועונש לצדיקים ורשעים בא ג"כ מצות עשה מיוחדת על זה בפירוש ראוי למנותה במנין המצות, והוא מ"ש [שם ז'] וידעת כי ד' וגו' הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וגו' ומשלם לשונאיו וגו', וזה מצות עשה לדעת ולהאמין שהש"י מודד לכל פועל בעולם כפעולתו, ואע"פ שאנו רואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו לא יקטין אמונתו בשביל זה כי מה שהוא האמת הברור לאמיתו לא נכזיבנו בשביל עדות החוש הכוזב ומי יודע הסבות שונות לזה, ואע"פ שגם בזה כפי תחלת המחשבה ידמה כל אחד עצמו מאמין בזה באמת גמור, עכ"ז בשומו אל לבו יראה כ"פ המרה את בוראו ואלו היתה אמונתו חזקה באמת איך הש"י מעניש הרשעים הי' לו למנוע מזה מיראת העונש עכ"פ, כי בטבע מורא האדם מאיזה דבר המפחיד הלב הוא מסלק ממנו כל מיני תאות, וכן לעשות מאהבת השכר ואע"פ שאין זה ראוי לאדם לעשות בשביל זה, מ"מ מי שאינו עושה בשביל זה ג"כ הרי זה עדות על קטנות אמנה בענין השכר ועונש, ולא העדר אמנה ח"ו רק שאין אמונתו תקועה בלבו לגמרי וביטל באותה שעה מצות עשה וידעת וגו' אפי' לא עשה גוף העבירה מצד איזה סבה אחרת המונעתו

והכלל בעניינים הללו, הוא הזכרון התדירי בלב באמיתות הדברים הללו עד שיוקבע אמיתותם נוכח עיניו לא יזוזו ממנו רגע א', וכבר אריב"ז בברכות (כ"ח ע"ב) תדעו כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם, ואלו היתה אמונתו אמיתית שהש"י מלא כל הארץ כבודו וצופה עליו ורואה במעשיו ודאי לא הי' חוטא מעולם, אבל אע"פ שכל אחד מאמין זה אינו קבוע בלבו כן ונשכח ממנו בעת החטא, וכבר בריש ספר החינוך מנה מצות האמונה בד' מן המצות התמידיות שחיובן תמיד, ומיהו כונתו הוא שאין לך רגע א' שיוכל ליבטל מזה שלא להאמין בהש"י ח"ו ולא על תמידות המחשבה באמונה, אך לענין להגיע לשלימות האמונה צריך תמידות ההתבוננות בזה ובירור אמיתותו אצלו ובזה לא יהי' מקטני אמנה שזה כלל התורה כולה שלימות האמונה וע"ל ס"ס ג', ועוד יש בזה שבכל עת שמתבונן בזה הרי קיים מצות עשה ועד"ש בריש ספר יראים בשבת מצות היראה לפי שיוכל לקיימה אלף פעמים ביום ע"ש, ובה"ג ורמב"ן שלא מנו מצות עשה דאנכי מפני שהיא עיקר כולל, מנו נגד זה, אזהרת לא תעשה דהשמר לך פן תשכח את ד' אלקיך, וביאר הרמב"ן שעניינו שלא לשכוח עיקר אלקות לכפור או להסתפק