ספר הזכרונות נא

אצבי"ה.בשכבר הימים עברו בימי עלומיי החלותי לסדר קונטרוס קראתיו ספר הזכרונות מסודר על המצות, כפי סדר חיבור הרמב"מ להיות לזכרון בין עיני מה שהוא ראוי לכל אחד לזכור מהם מה שהוא חובת גברא לשמור ולעשות ולקיים, וכתבתי אז איזה קונטריסים ואחר שבתתי ממלאכתי, ואחר זמן לסיבה ידועה אצלי קבלתי עלי בל"נ לבצע מלאכת ס' הזכרונות ואולם לאשר לא יכולתי עשוהו אז לשעתו מכמה סבות שוב אחר הימים נשכח מלבי עד עתה אשר התעוררתי בהתעוררת אלקי לקיים נדרי בזה, והמקום ב"ה יהי' בעזרי להחל ולסיים, לשמור ולעשות ולקיים, ככל אשר עם לבבי באמת

[א]. מצות אמונת האלקות לדעת הרמב"ם (בסהמ"צ מ"ע א' ובריש הל' יסוה"ת) הוא מצות עשה דאנכי וגו', והוא להאמין שיש שם מצוי הממציא כל הנמצאים כו', ובסמ"ק הוסיף שהוא המנהיג כו' והיא אמונת ההשגחה וזה בכלל סיום הכתוב אשר הוצאתיך וגו', וסמ"ג הוסיף שנותן התורה הוא אשר הוציאנו וגו', והיינו דאנכי ר"ל המגיד לכם דברי התורה ויכלול עם זה אמונת תורה מן השמים ג"כ, והנה כל אלו אמונות עקריות ולא יצוייר איש יהודי זולת זה, ולהיותן עיקר הכל לא מנו זה בה"ג ורמב"ן באמרם שזה עיקר ולא מצוה פרטית, ועמ"ש לקמן סימן ג' שהוא מחלוקת תנאים חכמי הזוהר, ובאמת בלאו הכי אין שייך ציווי אאמונת העיקר כי אם לא יאמין בעיקר מציאות השם או נתינת התורה הלא לא ישמע לציווי, ואם ראוי למנות הוא על אמונת ההשגחה ושהוא המנהיג ונותן שכר ועונש וכיוצא מפרטי ענייני ההשגחה וזה טעם אלקיך מנהיגך, והנה מי שלא יעמיק בענין יחשוב שמצוה זו אין צריך להזכירה כי כל ישראל מאמינים בני מאמינים, אולם אע"פ שזה אמת בעצם האמונה בלב עכ"ז בענין היציאה לפועל במעשה במה שנוגע לגוף אנו רואים נגד זה, וכידוע ג"כ מ"ש בחובת הלבבות [ריש שער הבטחון] מתשובת המגוש לאותו פרוש פעלך סותר את דברך, ובמשנה [סוף סוטה] משחרב בהמ"ק פסקו אנשי אמנה ובגמ' שם [מ"ח סע"ב] אלו בני אדם המאמינין בהקב"ה פירש"י בוטחין בו לוותר ממונם לנוי הידור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבת ויו"ט, והנה באמת זה קצת לנחמה לנו מ"ש שפסקו כו' כבר משחרב ביהמ"ק, אבל לא חלילה שפסקה אמונה לגמרי מישראל ח"ו לא תהא כזאת בישראל וכבר בא חבקוק והעמיד כל התורה כולה על אחת צדיק באמונתו יחי' כמ"ש בסוף מכות], וזה כל עסק האדם בעוה"ז שכל מצות התורה כולה מכוונים להגיע למטרה זו ואמרו דבזכות האמונה בני ישראל נגאלים, (מכילתא שמות) אבל תואר השם אנשי אמנה ובלשון הכתוב אמונים לא יבוא אלא על השלם באמונתו לגמרי עד שבכל פעולותיו לא ימצא דבר מנגד לזה, והנה כל הני דנקט רש"י ידמו מקצת בני אדם כי כבר יוכלו על זה וכ"ש הפזרנים בטבע, אבל לדעתי מה שתלו זה בחורבן ביהמ"ק נראה כי הוא עיקר הגורם להיות אין לך יום שאין קללתו כו' בעוה"ר, (סוטה מ"ט וע"כ באמת אי אפשר לוותר כל כך בשלימות כי שלימות הוויתור לצורך מצוה אין לו שיעור, ובהידור מצוה אמרו בפ"ק דב"ק (ט' ע"ב) עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, א"כ הבוטח ומאמין בהש"י באמת יתן כל ממונו לנוי מצוה, וכן לצדקה באושא התקינו המבזבז כו' (כתובות נ' ע"א) וזהו אחר החורבן שראו שהמבזבז אפשר שישאר עני ומדוכא בעניות המעביר על דעת קונו, אבל מקודם זה כבר היו מבזבזין כל ממונם ג"כ כי רק כשמגיע עד חיי נפש אמרו (ב"מ ס"ב ע"א) חייך קודמין, וגם לאחר התקנה לפי דעת רמב"מ [בפירוש המשניות ריש פאה] למדת חסידות אין לו שיעור, והיינו למי שהוא שלם באמונתו שלא לדאוג דאגת מחר ושלא ירעיב ד' נפש צדיק והתקנה היתה לכלל העם שאין אנשי אמנה כל כך, וכן בהוצאת שבת ויום טוב שאמרו בביצה (ט"ז ע"א) שהוא חוץ