ספר האורה, חלק ב קנח

[קנח] מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה שעה אחת או שתי שעות ונעשה לו נס ונתרפא ונזדמן לו המים של בארה של מרים ומלאה כמו כן מאותן מים, כיון שבאתה אצל בעלה כעס עליה, אמר לה היכן הייתי והיא מרוב כעסה נפלה כדה משכמה ונשבר כדה, ונפלו טיפים על בשרו, ובכל מקום שנפלו בו הטיפים נתרפא, ועל דבר זה אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזיניתו, בארה של מרים בימה של טבריא נגנזה, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל מעיינות, ועל כל בארות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מאותו המים ושותה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד מתרפא: