ספר החינוך תקמד

שֶׁלֹּא לִקַּח אֵם עַל בָּנִים – שֶׁלֹּא נִקַּח קַן צִפּוֹר הָאֵם וְהָאֶפְרוֹחִים אוֹ הַבֵּיצִים בִּכְלָלוֹ, אֶלָּא שֶׁנְּשַׁלֵּחַ הָאֵם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים כב ו) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. וּקְצָת דִּינֶיהָ וְכָל עִנְיָנָהּ כָּתַבְתִּי בַּעֲשֵׂה שֶׁלּוֹ שֶׁבְּסֵדֶר זֶה (מצוה תקמה), תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, וְשָׁם דִּבַּרְנוּ גַּם כֵּן עַל הַלָּאו הַזֶּה שֶׁהוּא נִתָּק לַעֲשֵׂה דְּשַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם. וּכְבָר לִמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין (מכות טו, ב) שֶׁכָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ פָּטוּר, לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ עוֹד חַיָּב מַלְקוּת, וְכִדְאִתְּמַר הָתָם, דַּאֲמַר לֵהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא, תְּנִי קִיְּמוֹ וְלֹא קִיְּמוֹ, וְזוֹ הִיא הַגִּרְסָא הַנְּכוֹנָה (כגרסת הרי"ף והרמב"ן שם). וּמִן הַדַּעַת הַזּוֹ לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁמֵּתָה הָאֵם אוֹ שִׁלְּחָהּ אָדָם אַחֵר, שֶׁחַיָּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו לֹא בִּטֵּל הוּא הָעֲשֵׂה בְּיָדָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא הֱמִיתָהּ הוּא אֶלָּא שֶׁמֵּתָה מֵאֵלֶיהָ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הֱמִיתָהּ הוּא בְּיָדָיו שֶׁחַיָּב לְכֻלֵּי עָלְמָא. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁשִּׁלְּחָהּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּחָהּ בְּשָׁעָה שֶׁלְּקָחָהּ מִן הַקֵּן לֹא בִּטֵּל הַלָּאו וְלֹא הָעֲשֵׂה, מִכֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה, וַהֲרֵי קִיְּמוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן, דְּשֶׁמָּא תָּמוּת הָאֵם אוֹ הַמְּשַׁלֵּחַ קֹדֶם שִׁלּוּחַ וְלֹא יוּכַל לְתַקֵּן, וְעוֹד שֶׁהַזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב (משלי טו, כג).