שדי חמד דברי חכמים שו"ת פד

על הספק כי יתכן לא יחרוך רמיה צידו והדיין חכם עיניו בראשו יבין האמת לאשורו כי אין בפיהו נכונה ומבקש הוא תואנה ולא יצטרכו להזמינה כלל. והאומר אי אפשי בתקנתא כגון זו שומעין לו, ואף אם יצליח בתרמיתו להטעות הדיין מ"מ ממונא הוא וכח ב"ד יפה להפקירו להוציא מזה ולהוציא מזה וממון ניתן לימחל, משא"כ באיסורא אם נניח דהעיקר כן הוא דקפדינן שלא תהי' בבית היבמה כאשר באמת כן נראה מתשובת הנ"ל אפשר דלא מצו רבנן למיעבד בהא תקנתא שתחלוץ בביתה, וגם משום הטירדה וטירוף הדעת כיון שהדין מחייבה בכל אלה אמרינן לה מיבעי לה לייתובי דעתה. ומה גם דאפשר לתקן שיהא וועד הדיינים בבית אחד מן השכנים דבזה לכ"ע שפיר דמי וזה וזה מתקיימין בידה כי ע"כ נראה דחכמי ויניציא ופאדובה אילו הוו חזו דברי שה"ג ושו"ת רבינו אבן מיגאש הנ"ל לא הוא מתקני שתהיה החליצה בביתה ממש כמש"ל

ואח"ז קבלתי תשובת הגאון המפורסם אב"ד דק"ק וואלזין נצי"ב מל"ך בע"ס העמק שאלה נר"ו וז"ל מכתב נ"י קבלתי וכו' והנה כל יקר ראתה עינו שו"ת מוהר"י מיגאש ודברי השה"ג שבד"מ והוא בר"פ מצ"ח. והא כ"ע מודו דועלתה יבמתו השערה אינו למצוה שיהא במקום ב"ד ולמדו הכי ממ"ש בגמרא דף ק"א צריכי דייני למיקבע דוכתי דכתיב ועלו השערה, ולכאורה קשה אמאי לא אמרינן הכי בכ"מ דכתיב השערה כמו במוציא ש"ר וכיוצא. ותו הרי כתיב ובועז עלה השערה ולא נקבע מעיקרא לישיבה זו ומנ"ל דבחליצה בעינן למיקבע דוכתא. אבל לק"מ דבהני דמשמעות זקנים הוא ב"ד ממש כתיב השערה היינו במקום שהם יושבים בדין לאפוקי בשעה שהב"ד עוסקים בביתם, משא"כ בחליצה דזקנים ל"ד ואפי' הדיוטות שיודעים להקרות כעין דיינים (וכבר הקשו התוס' אמאי לא נימא דבעינן שידעו כל דיני חליצה ונדחקו ונראה משום דכל מעשה החליצה אם היבם והיבמה ידעו למיעבד אין הדיינים צריכים להיות גמירי, משא"כ להקרות אפילו אם היבם והיבמה יודעים מ"מ מצוה שיהיו מקרין אותם משום שנאמר וענתה ואיתא בירושלמי פ"ג דביכורים אין עניה אלא ע"י אחר) וכיון דזקנים אפילו הדיוטות א"כ אמאי כתיב השערה. אלא דבעינן קביעות מקום ולא יותר אלא בכ"מ שירצו וזה ברור ומבואר בגמ' דקבעי דוכתא לזירזא דקני אכן להיות בבית היבמה נראה שחלוקים מוהר"י מיגאש והשה"ג דמוהרי"מ כ' בזה"ל א"כ הענין מסור להם שיקבעו במקום שירצו חוץ מבית היבמה עצמה שאין להם לעשות כך ולהכריח אותו שילך אצלה שאינו חייב בזה מן הדין עכ"ל הכוונה שלא משום דכתיב ועלתה יבמתו וכו' אין לקבוע בביתה אלא משום שאע"ג שהיבם מחוייב לילך למקום שהב"ד קובעים כדכתיב וקראו לו וכו' מ"מ אין להם לעשות דבר שיהא נראה שהיבם הולך להיבמה דהיינו בביתה שהרי גלי לן שהיבמה הולכת אחר היבם כדאי' בפ' ז"ב אבל אם היבם מרוצה בכך אפילו בביתה שרי ולא חיישינן להא דכתיב ועלתה ולא עוד אלא בירושלמי פ' מ"ח למד מזה שהיבמה מרדף אחר היבם (ר"ל דלא נימא דכיון דמ"ח עליו ולא עליה עליו לרדוף אחריה לקיים המצוה קמ"ל דמכ"מ היא נתרת בכך ועליה לרדוף ומזה יש להוכיח דלא כה"ג ח"ץ סי' א' שכ' דחלי' אינו אלא לפוטרה ולא למצוה דא"כ פשיטא מאן דכאיב איהו אזיל לאסיא ועמ"ש בחיבורי הע"ש סי' קנ"ד אות א' מבואר דאי בעי היבם רשאי אפילו לכתחלה למיקבע דוכתא בבית היבמה. אבל בשה"ג כ' שהיבם והיבמה באים למקום שנתוועדו הדיינים שנאמר ועלתה וכו' משמע שכך עיקר המצוה שהם ילכו למקום אחר אלא שאינו מעכב, ולענין מעשה הא פשיטא שא"צ לקבוע מקום בעזרת בהכ"ן ואם אפשר לקבוע בבית השכינה של היבמה מה טוב ולא יהיה אלא מנין מצומצום, אכן אם אי אפשר בכך ויש לחוש לקלקול בגוף המצוה אזי יש לסמוך על מוהר"י מיגאש לקבוע בבית היבמה אם אף היבם מרוצה בכך עכ"ל נר"ו

וזה לשון הרב מוהר"ר שלמה נר"ו הנז"ל (על מה שכתבתי לעיל לפקפק על דבריו) בהפנותי את לבבי לעיין במילי דמני"ר נזכרתי מעשה אשר זה משך איזה שנים אשר כתב לי מני"ר בדבר היבמה שרוצה שתהיה החליצה בביתה עפ"י הטעמים שהציע כת"ר לפני אז, ולפי הנראה היה אפשר שגם היבם יתרצה ע"ז מרצונו הטוב, ומני"ר חשש אז להא דכתיב ועלתה יבמתו וכו' וכתבתי לו אז מן התקנה המבוארת בכנה"ג סי' קס"ט הגב"י אות י"ט לעשותו סמוכות לזה כמבואר בקונטרס אשר כתבתי אז ואח"כ קבלתי מכתב מכת"ר אשר לא רצה לסמוך ע"ז מחמת שמצא בתשובת מוהר"י מיגאש סי' מ"ה, ולא הספיק לי הזמן להשיבו אז ובפרט שהודיעני אז שכבר נעשה מעשה בביהכ"ן דוקא בכ"ז אמינא להודיעו כי לדידי אין קושיא כלל על רבני ויניציא ופאדובה מכח תשו' הלז דהשאלה היתה מי כייפינן ליבם למייתי גבה וכו' וע"ז השיב דלא כייפינן אבל בעובדא דידן לפי הנראה ממכתבו היה אפשר לפעול שיתרצו היבם ע"ז מרצונו הטוב ודאי דתקנה קבוע שנו כאן עפ"י מה שביארתי בקונט' הנ"ל והתקנה היתה שאין זה היפוך מועלתה יבמתו וכו' והוסיפו ע"ז תקנה כי עי"ז יתרצה היבם מחמת שמצוה לשמוע דב"ח עכ"ל נר"ו והמעיין יבחר כי קשה עלי למיגמר בעתיקא מכמה שנים בהיותי עסוק בעניינים שונים

סימן

קכד

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חליצה סי' ב' אות ט"ו)

קכד לענין מאי דאמרינן היבמה הולכת אחר היבם מה שכתבתי באות ו' דאם שניהם רוצים לסדר החליצה בעיר שאינה של שניהם או בעירה לית לן בה, והנה בההוא עובדא שהבאתי בסי' א' אות מ"א שאלתי מידידי הגאון המפורסם מוהר"ר ישראל אייזשטיין נר"ו בע"ס עמודי אש הנד"מ וזה אשר נוגע מתשובתו בענין זה וז"ל: (א) ראיתי בשיבת ציון סי' צ"ז וצ"ח שהאריך בזה והק' דלמה לא נימא דגזה"כ היא שתהיה החליצה בעירו דוקא וכדדרשי' ביבמות מ"ד ע"א וקראו לו זקני עירו ם ולא שלוחם וכו' עי"ש והנה גם בהך דינא דהם ולא שלוחם אין נזהרין וכמה פעמים שולח הראב"ד שלוחו שיהיה הוא בעת החליצה, וגם הלא הקריאה היא אחד מדיני החליצה ועכ"ז אמרינן בירושלמי פי"ב דיבמות ה"א עמ"ש שם שצריך הב"ד להקרות ולא עבדין כן היינו שאיש א' שאינו מהדיינים מקרא להם, ואס"ד דגזה"כ דכל מעשה החליצה תהיה ע"י הב"ד בעצמם ולא ע"י שלוחם כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו. ועיין בסה"ח של ראבי"ה הובא בשו"ת מוהר"ם מינץ סי' ס"א דפסק להלכה דרשאי אחר להקרות וכפי המנהג שהובא בירושלמי. (ב) וגם לפי מה דס"ל הירושלמי לדינא דאחד מדיינים צריך להקרותם לאו מקרא דונקראו הוא, אלא מדכתיב וענתה ואין עניה אלא מפי אחר. ובאמת שזה אסמכתא בעלמא כדמוכח מפ"ג מ"ד דביכורים דאסמכוה אקרא ולא היה אלא תקנה בשביל מי שאינו יודע לקרות עיי"ש בירושלמי ואס"ד דכל מעשה צ"ל ע"י הב"ד עצמם אמאי לא אמרו בירושלמי דמה"ט צריכים ב"ד להקרות, וראיתי להישועות יעקב באה"ע סי' קס"ו סק"א בפי' הקצר שתמה על הפוסקים הוא דהם ולא שלוחן וכ' דהם פי' דהכתוב מזהיר שהקריאה לומר לו כלך אצל שכמותך וכו' שזה לא יאמרו אלא הב"ד בעצמם כדי שיתקבלו הדברים ולכן השמיטו זה הפוסקים דמילתא דפשי' הוא ולפי זה נראה דהפוסקים סוברים דהדרשה מהכתוב אס' בעלמא הוא והעיקר מסברא דבודאי הכתוב לא יבא להשמיענו מילתא דפשיטא, והן אמת דהתוס' ביבמות ובערכין דף ב' ע"א ס"ל דהוא דרשה גמורה (ומדבריהם העתיק הב"ש בסוטה דף ס"ג ע"א ובסנהדרין דף ע"ח ע"ג אף שלא הזכירם ועיין מש"ל הל' עבדים פ"ג ה"ט) אולם הפוסקים חולקים עליהם וא"כ קושית השב"ץ מההיא דהן ולא שלוחן אינה קושיא כ"כ

(ג) והנה השב"ץ יישב קושייתו דכי היכי דמרבינן ביבמות ק"א ע"ב הדיוטות מדכתיב בישראל דמשמע כל דהו ישראל, הה"ן דמרבינן זקני עיר אחרת מבישראל כ"ד מישראל ע"כ ויש להעיר ע"ז דנראה דדרשה זו לא דריש אלא ר' יהודה קודם חזרה דהוה ס"ל דבעינן חמשה, אבל לרבנן דסגי בג' וכן לר"י לאחר חזרה דס"ל דסגי בג' ילפינן הדיוטות מזקני ולא מבישראל. ולכאורה נראה דלדידהו לא ס"ל דיש לרבות מבישראל, אלא מיעוטא הוא דהא דרשי' מבישראל למעוטי גר, והן אמת שאין מזה ראיה דהא ר"י נמי דריש מבישראל למעוטי גרים, ובעכ"ל דס"ל דאף דסגי בכל דהו מישראל מ"מ דרשי מבישראל שיהיה ישראל מכל הצדדין שלא יהיה נכרי וכל שאינו ישראל מכל צדדיו פסול (והאריך עוד שלא מענינינו ולכן השמטתי את דבריו מה שאין נוגע לדינא דקמן):