שדי חמד דברי חכמים שו"ת עג

בגוף דברי הרב תוה"ש שהובא בפה"ד דף כ"ג לא הוזכר מהי קרא קא יליף למעט שותפות דנכרי. אמנם הרב פתח הדביר שם בדף י"ט ע"ג כשהוכיח מדברי הרב הלבוש דיש איסור שביתה בחלקו של הישראל הקשה ע' דכיון דכתיב לא תעשו כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך דמכאן למדו שביתת בהמה אמאי לא נימא דלא חייבה תורה בשביתת בהמתו עד שתהיה מיוחדת לישראל כדאמרין בחולין בפלוגתא דר' אלעאי ורבנן וכו' וע"ז האריך בשקו"ט ובדף כ"ב ע"ב רצה ליישב דכיון דאיכא תרי קראי חד בדברות ראשונות וחד בדברות אחרונות ובתרווייהו איכא מיעוטא הוי מיעוט אחר מיעוט ומרבה שותפות נכרי ולא הונח לו בזה כיעי"ש. ולפי הנראה כיון שעיקר קושייתו היא על מה שנראה מדברי הרב הלבוש דבהמה משותפת עם הנכרי אית בה משום שביתה ונמשך ג"כ אחר מ"ש הרב הלבוש בסי' רמ"ו ס"ג דשביתת בהמה נפקא לן מדכתיב לא תעשה כל מלאכה וגו' ובהמתך אי נמי למען ינוח שורך וחמורך. אבל אין זה פשוט שהרי התוס' בר"פ במה בהמה והרמב"ם ר"פ כ' מהלכות שבת כתבו דשביתת בהמתו אינו אלא איסור עשה למען ינוח שורך וחמורך וקרא דל"ת מלאכה הוא רק למחמר כדמוכח מסוגיא דשבת דף קנ"ד גבי מחמר וא"כ ליכא מיעוט אחר מיעוט. ועיין בכלכלת שבת שבס' תפארת ישראל (פה"מ) בראש ס' מועד בדיני שביתת בהמתו אות א' (בדפוס ברלין דף ל"ה) דלרש"י והר"ן בע"ז דף של"ג (הוא בספ"ק בסוגיא דאיסור מכירה בהמה גסה משום נסיוני) שביתת בהמה ומחמר שניהם נכללים בלאו. ולפי הנראה הרב הלבוש נמשך אחריהם ולא ראה שיטת התוס' והרמב"ם בזה וצ"ע. שו"ר דהרב פה"ד שם בדף כ"ב ע"ד הביא שיטת התוס' והרמב"ם בזה ושגם בהג"א ר"פ במה בהמה כתב כדברי התוס' עי"ש

ולעיקר קושייתו אמאי לא נימא למעט שותפות נכרי מאיסור שביתה כתב ליישב (בדף כ"ב ע"ד) ע"פ מ"ש בס' הבתים שהביא דבריו מרן חיד"א במחזיק ברכה סי' רמ"ו אות א' יש מהגדולים שכ' שישראל שיש בידו בהמה שאולה או שכורה או מופקרת אינו מצוה על שביתתה דאיני קורא בה בהמתך ויש מי שכתב כדרך שאדם מצווה על הכלאים וחסימה אפילו בבהמה שאינה שלו הה"ד בשביתת בהמה, ויראה לי שאין לנו בעניינים אלו אלא מה שביארו לנו רבותינו אבל מה שלא דקדקו בו לא נדקדק אנחנו כ"ש שנדקדק להקל ואולי הם יהיו מעמידים מיעוט של בהמתך בענין אחר שלא ידענו. לפיכך יראה לי שאין לנו למעט לא שאולה ולא שותפות שהם היו דורשים המיעוטים לפעמים לשותפות ולפעמים לשאולה ושכורה כי כל הדינים היה מקובל בידם ובדינים שהיה קבלה בידם להיתר דרשו המיעוט בהמתך ולא של שותפות וכיון שלא דרשו הם מיעוט בדין זה אות היא כי קבלתם בזה לאסור והמיעוט לאו להכי הוא דאתא ועפ"י הדברים האלה עמד מתמיה על מה שהרב חקרי לב (הביא דבריו שם בדף י"ט ע"ד) צדד להתיר רבית בממון שהוא בשותפות ישראל עם נכרי דדייק מדכתיב כספך ואוכלך מיוחד לך ולא של שותפות עם נכרי כמ"ש בחולין דף קל"ה וכו' וכן עמ"ש הרדב"ז בחדשות ח"ב בלשונות הרמב"ם סו"ס ד' בדין שדך לא תזרע כלאים וכו' כיעי"ש ואמר מר (הרב פה"ד) דאין לצדד בזה שום היתר כיון כי שאין בידינו כח לדרוש שום מיעוט מדעתינו כמ"ש הרב בס' הבתים אתוד"ק בזה ודבריו נכונים וברורים. ותמיה לי שהרבה לפלפל שם בדברי כמה רבנים בענין אי דרשינן מדעתינו בלשון יחיד לנוכח למעט שותפות עם הנכרי (בהמתך שורך ביתך וכיוצא) ולא הזכיר כלל דברי ראב"ן שהביא הרב ב"ח ביו"ד סי' קנ"א בדין השכרת בתים לדירה לנכרי ע"ש. ויותר תימה שלא זכר דברי הרב מר אביו בס' צפיחת בדבש סי' מ"ט שהאריך בדין זה. עי"ש בדף קל"ו ע"א והבאתי תוד"ק לעיל במערכת המ"ם אות רט"ו עי"ש

עתה נדפס ס' בנין שלמה לידידי כהנא רבא הגאון מוהרש"ל מווילנא יצ"ו וראיתי שם סי' ט"ז בדף כ' ע"א והלאה האריך מאד בענין זה אם יש איסור שביתה בבהמה של שותפות ישראל עם הנכרי ובד"ה ושוב ראיתי וכו' הביא דברי הריב"ש שבב"י סו"ס רמ"ה והבין דהריב"ש מספק"ל דין זה ולכן כתבו בלשון אם. וגם מרן בסי' רמ"ו ס"ה לא כתב היתר כשלא התנה בתחלה (כמו שנראה מדברי הריב"ש שכתב דליכא איסור שביתה בחלק הנכרי) מפני שהריב"ש לא כ"כ בפשיטות ותמה על המג"א בס"ק י"ג שכתב בפשיטות דליכא איסור שביתה וכו' (כבר כתבתי למעלה דלענ"ד גם אם אין לנו הכרח דדעת הריב"ש לאסור פסק מרן לאסור בשלא התנה מתחלה משום שכן היא דעת הכלבו ושכן נראה מתשו' הריצב"א ומהשבה"ל ומה שהעיר על המג"א כבר כתב כן במחה"ש כמש"ל) ותמה על הריב"ש דמאי מספק"ל דמה בכך דהנכרי עושה בע"כ הא האיסור מוטל על הבעלים שתהיה בהמתו שובתת והרי אינה שובתת ואם כונתו דמאי הו"ל למיעבד הא טובא אית ליה למיעבד שיקנה אותה מיד הנכרי הא אפילו במכירה לנכרי דאינו אלא איסור דרבנן וגם אין האיסור אלא בשעת המכירה קונסין אותו עד עשרה בדמיו כ"ש באיסר שביתת בהמה דהוא איסור דאורייתא והאיסור נמשך לכל שבת דודאי יש לקנסו לפדותה ממנו ואם אין רוצה הנכרי בזה ימכור לו חלקו או יתן לו במתנה לינצל מאיסור שביתה אתד"ק. ולענ"ד בהורמנותיה דמני"ר יצ"ו נראה דיתכן לומר דהריב"ש ס"ל דלא קנסו חכמים אלא במכירה לנכרי משום נסיוני דאיכא חשש מחמר אחר הבהמה שעושה איסור בגופו אבל כשאין חשש מחמר כי אם משום שביתת הבהמה כיון שאינו עושה מעשה איסור בגופו לא קנסוהו. ולכן כשמשתתף עם הנכרי אינו חייב לקנות חלק הנכרי עד עשרה בדמיו ואפילו בדמיה ג"כ לא חייבוהו לקנות חלקו אם אין בכחו לקנות אבל אין הכי נמי דאם יש בכחו לבטל השותפות ואינו מבטלו הרי זה עושה עתה איסור כבתחלת השותפות כמו שמבואר בתשו' הרב מוהרלנ"ח שם. אבל אם אין בכוחו לבטל השותפות לא חייבוהו ליתן חלקו במתנה לנכרי כדי שלא לעבור על איסור שביתה וראיתי עוד שם שכתב שרב אחד כתב היתר חדש בבהמה משותפת עם הנכרי כדכתיב בהמתך לשון יחיד כההיא דחולין דף קל"ה ושכ"כ הג' רביד הזהב בפרשת משפטים ושהגאון המפורסם מוהרי"צ אלחנן יצ"ו דחה זה דהא כתיב כל לרבות וכו' ומני"ר הגאון המחבר יצ"ו שקו"ט בדבריהם כיעי"ש. ואין ספק אצלי שכל מה שכתבו לפלפל בזה הא גרמא להו לרבנן קדישי יצ"ו כי ס' מחב"ר למרן חיד"א אינו נמצא בגבולם ואילו הוו חזו מרגניתא דאייתי בידיה דברי הרב ס' הבתים בכת"י לא היו מהנדסים בדבר זה שדבריו נכונים ונאמנו מאד דאין לנו לדרוש מדעתנו במקום שלא דרשוהו חז"ל ויש לנו לומר דהיה לחז"ל דרוש אחר במיעוט זה וחלילה להקל מדעתנו ע"פ המצאות ודרשות אף בדרשות שמצינו דוגמתם בש"ס בעניינים אחרים וכמו שכתבתי במערכת המ"ם אות רט"ו עי"ש (הובא בקונטרס זה לעיל סי' ס"ב)

סימן פד (מקונטרס הכללים מערכת השי"ן אות ס"ז)

פד שמחה אי איכא בזמן הזה בבשר או דוקא ביין עיין להמג"א סי' מט"ר סק"ו והרבנים בית השואבה בדיני ערב יו"ט אות ג' וערך השלחן סי' תקכ"ט אות ב' הביאו דברי רמב"ם בסה"מ מצוה נ"ד דמתבאר דס"ל דגם בזה"ז איכא שמחה בבשר ומ"ש רי"ץ בש"ס דפסחים דבזה"ז אין שמחה אלא ביין לאו דוקא אלא ר"ל דיש יותר חיוב ביין מבשר והרשב"ש בסי' קע"ו שכתב דאם נשבע שלא לאכול בשר בשבת ויו"ט שבועה חלה עליו דמ"ש אין שמחה אלא בבשר היינו בשר קדשים נראה דלא ס"ל כן. ועיין ערך השלחן בהשמטה לסי' תק"ע. ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' ס"ה דשמחת הרגל נוהגת גם בזה"ז אף שבעונותינו אין לנו שלמי שמחה כל אדם מחויב לשמוח ביו"ט כפי יכלתו ולפי עשרו וכו' עיש"ב ועיין ארעא דרבנן במ"ב אות רב"י ועקרי הד"ט א"ח סי' כ"ב אות כ"ב ובהעתק שאלה להגאון המפורסם מר קשישא נצי"ב מלך יצ"ו בשאלתא ט"ו סק"ט

וכתב הרב יד דוד הבאתי דבריו במער' העי"ן אות ע' ד"ה אך וכו' דאף דהתירו איסורין דרבנן משום שמחת יו"ט לא כל האיסורין מותרים אלא כל שדומה למלאכה דאורייתא אסרו ופשיטא דדבר האסור מדאורייתא אין להתיר משום שמחת יו"ט עיין להרב טל אורת דף ס"ה סוף ע"ב ונלע"ד דגם דבר שאסור מדברי