שדי חמד דברי חכמים שו"ת קט

אבל הכא לא ע"כ. הרי דמטעם ואנוהו פסלי רבנן אפילו דיעבד גבי כתיבת השם. שוב מצאתי בשו"ת ח"ס (ח"ו ר"פ לולב הגזול) שהרגיש בקושיא זו על שיטת התוס' ונדחק שם מאד. ולפענ"ד נראה דלראב"י דמפרש טעמייהו דרבנן משום זה אלי ואנוהו. באמת לא מיפסל דיעבד אם העביר עליו קולמוס לשמה. רק דפליגי אדרבי יהודה שם דמכשיר לכתחילה העברת קולמוס. ורבנן ס"ל דעדיף לקדור את השם (או אפשר למוחקו להסוברים דכשלא נכתב לשמה אי"ב שום קדושה). אבל באם העביר עליו קולמוס לשמה י"ל דכשר בדיעבד אפי' לרבנן. וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני וחכ"א אין השם מן המובחר, משמע להדיא דכשר, רק דאינו מן המובחר משום דאין בו ואנוהו דמיחזי קצת כמנומר משו"ה אי"ב הידור מצוה ולכן אין לעשות כן לכתחילה. וא"ת א"כ תיקשה לרב חסדא דאמר שם דפלוגתייהו דר"י ורבנן הוא, דר"י סובר כתב ע"ג כתב מהני. וחכמים ס"ל דאינו כתב. דלפ"ז ודאי גם דיעבד פסול לרבנן ותיקשה להו לישנא דאין השם מן המובחר דמשמע דכתב מיהא הוי וכשר דיעבד, בירושלמי (פ' הבונה הל' ה') פריך לה. ומשני חכמים לדברי ר"י קאמרי לה. כלומר לדידן אינו כתב כלל, לדידך אודי לן מיהת דאינו מן המובחר ואי"ב הידור מצוה דואנוהו ע"ש, וא"כ י"ל דהיינו לר"ח, אבל ראב"י ס"ל דחכמים טעמא דנפשייהו קאמרי וס"ל דהוי כתב. והא דתנן שבת שם, כתב ע"ג כתב אינו כתב. י"ל דמפרש כר"י בן זבדי בשם ר' אבוה שם. דכתב ע"ג כתב דפטר במתני', היינו חד לעיל מן חד, פי' אות ע"ג חבירו או בחללו של חבירו. וע"ש בהמפרש שכתב כן להדיא בדראב"י דגיטין. ומה שהביא השאג"א ראיה מהך דמנחות, דאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. אין משם אפי' סרך ראיה. דהתם לאו משום הידור מצוה דואנוהו דחינן שבת, רק דפסלינן כחושה מקרא דהקריבהו נא לפחתיך כדפירש"י ז"ל שם להדיא. וז"פ וברור:

הדרינן לדקמייתא. דהשתא דאידחי לן תי' השאג"א. הדרא קושיית השאג"א לדוכתא. מאי שנא לן פירש מלא פירש, הא משום ואנוהו א"א למידחי שבת. וצריך לומר בזה הסגנון. דודאי אפי' אם פירש נמי אית ביה ואנוהו. ומ"מ לא דחי שבת. כיון דהוי אתחלתא אחריתי, אבל לעיל דלא אסיק אדעתיה דפי' הוה אתחלתא. א"כ שפיר סליק אדעתין דאפילו פירש חוזר משום ואנוהו אע"ג דואנוהו לא דחי לאיסור מלאכה דשבת כיון דאינו אלא מדרבנן ולכתחילה, מ"מ הכא א"צ כלל לדחי' דהא פי' הוה כלא פי' לפום ס"ד דהשתא. וא"כ אפילו אם פי' אין כאן ב' חלולים ולכך חוזר לכתחילה לקיים מצות ואנוהו דרבנן. אבל לפום מאי דמסיק דכרבנן אתיא דס"ל דפירש הוי אתחלתא אחריתי י"ל דאפילו בחול אין צריך לחזור בפירש. דכיון דסילק ידיו הויא גמר מצוה לדידהו, א"כ הא בדיעבד אינו מעכב הידור מצוה דואנוהו. והכא דכבר נגמרה המילה וסילק ידיו הויא כדיעבד וא"צ להתחיל מחדש משום ואנוהו ולגרום צערא לינוקא. וכסברת התוס' דדיעבד א"ח לואנוהו. ופשיטא דמשום צערא דינוקא כדיעבד דמי. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מילה שם דאפילו בחול א"צ לחזור על ציצין שא"מ אה"מ אם פירש וסילק ידיו שנדחק בזה הרבה השאג"א שם, ולפמ"ש א"ש בסייע"ד

אמנם כדי ליישב קושיא הראשונה שהקשה לפרש"י ז"ל, נעיר בזה עוד קושיא עצומה. דדברי ר"י דאמר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית, אין בכך כלום ומאי תמיד שלא ילין וכו'. זה אינו מובן כלל, דנהי דתמיד היינו שלא ילין, מ"מ איך מתיר ר' יוסי לסדר את החדשה ערבית, הא כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד. וכיון דכתיב ביום. ושנה עליו ב"פ ביום. ובסוף הפרשה כתיב חק עולם. וכל היכא דכתיב חוקה לעיכובא. עוד קשיא טובא. במסכת מגילה (כ"א.) דתנן התם דבר שמצותו ביום כשר כל היום. ובגמרא שם, לאתויי מאי, לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין. (שהן דברים שמצותן ביום וכשרים כל היום) וכר' יוסי דאמר אפילו סילק וכו' וסידר החדשה ערבית וכו'. ותימה היכי אתיא כר' יוסי בהך דסידור בזיכין. הא ר"י מתיר לסדר אפילו בלילה, ומתניתין קתני דכשר כל היום. אבל בלילה לא. כדדייקינן בפרק ו' דמנחות ע"ב.) אמתניתין דמגילה הנ"ל, קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום נמי לא (ופרש"י דיום בלילה לא דקדשים ששחטן בלילה פסולים וכו') נמצא דסידור בזיכין דמייתי תנא דמתניתין בזה הכלל היינו דוקא ביום ולא בלילה והיכי מוקי לה כר"י דמכשיר אפילו בלילה. עוד תימה, דביומא (ל"ג.) אמרינן ובזכין קודמין לתמיד של בין הערבים שנאמר וערך עליה וגו' עליה השלם וכו'. הרי דמטעם עליה השלם קדמי בזכין לתמיד של בה"ע, וכדאמרינן ג"כ בפ' תמיד נשחט (נ"ח.) דבזיכין בשבע ותמיד בשבע ומחצה. ותניא בתוספתא (פ"ד דפסחים) כל הקדשים שעכבן אחר תמיד של בה"ע פסולין שאין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בה"ע אלא קטרת ונרות. ואפ"ת דהאי פסולין היינו מדרבנן וכהתוס' בפסחים (נ"ח.) ד"ה העולה (דסתרי לדברי התוס' ביומא (כ"ט:

) ד"ה אלא שכתב דמהתוספתא משמע פסולים מדאורייתא) מ"מ למה אר"י "אין בכך כלום" הא קעבר על עשה דהשלמה, ופשיטא דקשיא אמאי דמכשיר אפילו בלילה ואין מפלט לפענ"ד מקושיית הללו רק בא' משני פנים, הא'. לומר דלשון סידר את החדשה ערבית דתני ר' יוסי, הוא לאו דוקא. ומכי נטו צללי ערב קרי ליה ערבית (וע"ד הא דמתיר ר"י להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה בברכות (כ"ז.) אע"ג דלשא"ד הוי יום עד צאת הכוכבים וכמ"ש התוס' שם). הב', נוכל לומר דה"ק סידר את החדשה ערבית. כלומר סידר אותה מבעו"י. שתהיה סדורה על השולחן ערבית. כדי שלא ילין שולחן בלא לחם ובלא בזיכין. ונקט כי האי לישנא. משום דלר"י דמפ' דמאי תמיד שלא ילין וכו' לכאורה קשה. הא כתיב ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד. משמע דתמיד דסיפא דקרא, אביום השבת יערכנו דרישא קאי. ואיך מפרש לי' ר"י אשלא ילין מוצאי שבת, הא קרא ביממא קמיירי בליליא לא קמיירי. וע"כ דר' יוסי הכי מפרש לי' לקרא. ביום השבת יערכנו, כדי שיהא לפני ה' תמיד, כלומר שלא ילין וכו'. והיינו דנקט נמי ר"י בכי האי לישנא דאפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה בזמנה, כדי שיהא על השולחן ערבית, אב"כ, ומה אני מקיים תמיד שלא ילין כו'. כלומר והרי סידר בזמנו כדי שלא ילין וכו'. אך לפ"ז תיקשי לן אדר"י. כיון דקרא ביום קמיירי, מה דחקו לפרש דקרא פירושי הוא דקמפרש כדי שלא ילין וכו', ואמאי לא פי' ליה לתמיד דקרא כפשטי' שיהיה תמיד ביום ובלילה, וכדדייקינן במסכת יומא (ע"ב:

) אדר"א דאמר המזיח חשן מטל האפוד (והמקרע בגדי כהונה) והמסיר בדי ארון לוקה. ופריך דילמא ה"ק רחמנא עבדינהו שפיר וכו' כדי שלא יזח (ושלא יקרע) ושלא יסורו ומשני מי כתיב שלא יזח (ושלא יקרע) ושלא יסורו וה"נ מי כתיב כדי שיהא לפני תמיד, או כדי שלא ילין. ונראה דמשום קושיא זו הוכרח רש"י לפרש דה"ט דר' יוסי דמפ' ליה לקרא דעיקרא קפידא הוא שלא ילין וכו' דהיינו משום דס"ל לר"י דבחדא מצוה לא מהני הפסקה שבאמצע עשייתה לחלק. וכיון דסילוק בזיכין וסידורן חדא מצוה הויא כמש"ל משו"ה אפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית, כלומר בין הערבים אין בכך כלום לחלקינהו ומיקרי תמיד, והשתא תמיד דכ' רחמנא אא"ל שיהיה ביום ובלילה. דא"כ משמע דאי לא עביד הכי לא מיקרי תמיד, וז"א לסברא דר"י, וע"כ דתמיד לשלא ילין וכו' הוא דאתי. אבל ודאי דאי מקיים תמיד כמשמעו ביום ובלילה דשפיר טפי. אלא דקמ"ל דאף זה נקרא תמיד (וכדמוכח מלשון המשנה דנקט אף זה וכו'). ומעתה לא תיקשה מאי דדייקינן א"כ נימא קרא כדי שיהא לפני תמיד, דהשתא אין צ"ל דסוף הפסוק הוא נתינת טעם. דיש לפרשו בלשון המשך להצווי דיערכנו. ור"ל יערכנו לפני ה' תמיד ביום השבת בשבתו, ואף דממילא משמע שיהיה כל ימי השבוע בלא הפסק, מ"מ הא אפילו בסילק שחרית וסידר בהע' נמי נק' בלא הפסק לר"י. כיון דבאמצע מצוה לא מהני' לדידי' הפסקה לחלק:

ובזה יתיישב ג"כ מה שדקדקנו לפרש"י ז"ל מנ"ל דלר"י אפי' אם פירש חוזר דלמא טעמא דר"י הכא בלחה"פ משום דמצותו בכך וכו'. דז"א דע"כ טעמא דר"י הוא משום דס"ל דפירש לא הוי הפסקה, דאל"כ מנ"ל דהקפידא הוא שלא ילין וכדפי'. ולשיטת הרמב"ם ז"ל נ"ל ליישב הקושי' הנ"ל דמנ"ל לר"י דתמיד לשלא ילין אתי באופן אחר. די"ל דס"ל לר"י כמ"ד ביומא (ל"ד.) דמוספין קודמין לבזיכין ונפ"ל התם ממאי דכתיב גבי בזיכין ביום ביום ב"פ לאחר, כלומר שיאחר עריכת הבזיכין עד לאחר כל העבודות של