שדי חמד דברי חכמים פג

חיד"א אף דמתבאר ממ"ש בברכ"י דס"ל דהעיקר לדינא דשרי מ"מ למעשה לא מלאו לבו להקל נגד פסק מרן וכן הרב זרע אמת. וגם הרבנים פרי האדמה ובית דוד נראה דנקטי הכי והרב ערך השלחן כתב דכן עיקר לדינא שכן דעת רוב הפוסקים ושכן האריך להוכיח בשו"ת שאלת יעבץ כנז"ל וחידוש הוא שנעלם כל זה מהרב הנ"ל כי אחרי שחיבורו סביב השלחן הטהור יש לו לעיין בהמפרשים באותו פרק באותו מקום והנלוה אליו ועיין עוד להרב פרמ"ג בסי' ע"ט בחלק שפתי דעת סק"ג שכתב דאנו אין לנו אלא מה שפסק מרן בסי' שמ"ט דלא שנא ישראל ולא שנא עכו"ם אסור

עוד ראיתי בשו"ת עדות ביהוסף להג' מסלאנים בסימן כ"ט שהאריך בענין זה מענף יו"ד והלאה והביא דהגר"א בסי' שמ"ט השיג על הרשב"א ופסק מרן מהירושלמי דפרק המצניע ושברר שכן דעת הרמב"ן והר"ן דמותר ומני"ר (העב"י) הביא מ"ש המשל"מ דהחליט דדעת הרשב"א לאסור ושנעלם ממנו דברי הרשב"א בחי' לב"ק וא"כ חזינן דגם הרשב"א מספקא ליה ואדרבא מצינו שדבריו שבפירושיו נקיטינן לעיקר שהם נאמרו באחרונה ועוד מצאתי מבואר בהרשב"א לכתובות ד' ס' (הביא כל הדברים עד ובמס' שבת יש ראיה להתיר) א"כ מבואר דדעתו נוטה להיתר ויש לתמוה גם על מרן הב"י שהחליט דעת הרשב"א עפ"י דברי התשו' ושם אינו רק דרך דיחוי והוא אינו סובר כן אלו תו"ד ונעלם ממנו מ"ש מרן חיד"א בברכ"י דהחידושים למס' כתובות אף שבאיזה דפוסי' מיוחסי' אותם להרשב"א אינם אלא להרמב"ן והביא שכ"כ הרשב"ש בסימן תקי"ח על דברים אלו שבחי' כתובות ד' ס' שהם דברי הרמב"ן והכריח מזה דדעת הרמב"ן דמת עכו"ם שרי בהנאה עי"ש גם מ"ש דהחי' עיקר שהם אחרונים דמשמע דאומר כן דרך כלל על כל החידושים נגד התשו' אין הדבר פשוט לומר כן דהאיכא מאן דס"ל דדבריו שבתשו' הם עיקר והרבנים שעמדו בסתירת דברי הרשב"א בזה לא הכריחו סברתו מזה רק שכתבו ליישב דבריו דבתשו' לא אמר אלא כלפי השואל דרך שקו"ט ואי הוה ברירא להו שדבריו שבחי' אחרונים יסעו לא הוו דחקי אנפשייהו דדרך שקו"ט כלפי השואל הוא דאמר וליה לא ס"ל דאף אי נימא דהכי הוה ס"ל בתשו' דבריו שבחידושיו עיקר כדקי"ל דפוסק שסותר דבריו נקיטינן כדבריו האחרונים אלא ודאי דאין זה הכרח כלל. ועיין במה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' יו"ד אות א' (על חידושי כתובות אם הם להרשב"א) ובאות ג' על סתירת דברי הרשב"א ושם הבאתי דברי הג' הנ"ל בשו"ת פרת יוסף סי' מ"ח (ד"ה אחרי כתבי) שכתב שכבר ידוע שדבריו בתשו' עיקר עי"ש ובענף י"א עמד לבאר דעת רש"י בזה וכתב להוכיח מדברי רש"י דב"ק ד' ג"ן ע"ב דמת עכו"ם מותר בהנאה וכמו שכתב הרב שו"מ שהבאתי דבריו למעלה (בד"ה ולפי מה) והאריך קצת בזה ומסיק שם דדעת רש"י דמת עכו"ם שרי בהנאה וכ"כ בענף י"ב עי"ש ואתה תחזה שלא זכר דברי רש"י בד' ב"ן וד' ר"ן ויש לתמוה עליו כמו שכתבתי ע"ד הג' שו"מ ואין להאריך ושם בענף י"ב וי"ג העלה דהא מילתא תליא בפלוגתא אי קברי עכו"ם מטמאים באהל ה"ה דאסורים בהנאה ולמ"ד דקברי עכו"ם אין מטמאים באהל מת עכו"ם מותר בהנאה עי"ש ולא יכולתי להעמיק בדבריו לך נא ראה עוצם פלפולו וכתב שם דכמעט דעת כל הראשונים דמת עכו"ם שרי בהנאה ומהריטב"א שהביא המשל"מ אין הכרח דס"ל דאסור ולא נמצא מי שכתב מפורש דאסור אלא הרא"ה ויחיד הוא בסברא זו עי"ש ועיניך תחזנה מ"ש ידידי הגאון בס' עמודי אש נרו' בד' פ"ט אות ג' ולא יכלתי כעת להתבסם בתורתו בהיותי טרוד בעניינים אחרים ואגב ריהטאי ראיתי שלא הזכיר דברי כמה מרבנן בתראי הנז"ל שהיה ראוי להזכירם ובפרטות דברי הרבנים פרמ"ג בסי' ע"ט ומרן חידא בסי' שמ"ט והוא תימה לרוב בקיאותו

ודע שעתה נדפס ס' כנסת הגדולה (חדש ע"י ידידי הרב החריף מוהר"ר יצחק סובאלסקי נר"ו) מחברת א' וראיתי שם במאמר תנא ירושלמי צד פ"ג ופ"ד שכתב דהרב משל"מ העלה בדעת הרמב"ם ורש"י דמת עכו"ם מותר בהנאה והוא כתב לקצת ראיה דהרמב"ם ס"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה ממ"ש בפ"א מהלכות שחיטה הלכה כ"א (עי"ש סיגנון ראיתו) וכתב שכ"כ הרדב"ז בפי"ד מהלכות אבל לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין מת ישראל לעכו"ם אתו"ד בזה וכבר כתבתי למעלה (בד"ה ולפי) דאף שצדד כן הרב משל"מ בדעתם מ"מ לא העלה כן וכתב שיש לדחות דמיירי בעור וכו' וגם מה שנסתייע מדברי הגאון מלבוב שכתב שכן דעת רש"י כבר השבתי על דבריו שנעלם ממנו דברי רש"י בשתי מקומות עי"ש ומ"ש בשם הרדב"ז לא ידעתי כעת איה מקום כבוד דב"ק בזה וכבר כתבתי למעלה בשם מרן חיד"א שבתשו' החדשות סימן תשמ"א כתב בפשיטות דמת עכו"ם שרי בהנאה ושגלה סודו בתשו' אחרת שהוא עפ"י דברי התוס' בפ"ק דב"ק ד' יו"ד ואי הוה ס"ל דלדעת הרמב"ם אסור קשה מאד איך יכתוב בפשיטות דמת עכו"ם שרי בהנאה ולא יחוש אף להזכיר שאין כן דעת הרמב"ם ומה שכתב לקצת ראיה מדברי הרמב"ם אף הוא ראה שאינו מוכרח כמו שיראה הרואה ומה שכתב שם לראיה ברורה דמת עכו"ם מותר בהנאה מדאיתא בנדרים ד' ל"ח ע"ב דמודר הנאה מן עבדיו כנענים ומתבאר הטעם שם דעבדים אעפ"י שמותרים בהנאה אחר מיתה מ"מ לא קיימי להכי ומשו"ה מותר לזונן וכן איתא בהדיא בירושל' שם וכתב שהיא ראיה ברורה ולא ראה מי שיתעורר בראיה זו ומ"ש מרן ביו"ד סי' רכ"א ס"ב וזן את עבדיו אפילו הם כנענים כונתו ג"כ כנז' וזה נראה כסותר קצת למ"ש בסי' שמ"ט דאפילו עכו"ם אסור בהנאה מיהו י"ל למ"ש בפ"ת שם בשם קצת אחרונים דמת עכו"ם אסור בהנאה מדרבנן ועוד י"ל בכמה גווני עכ"ל ובעניותי לא ראיתי שום הכרח וביאור לא בש"ס ולא בדברי המפרשים שעבדים עכו"ם מותרים בהנאה אחר מיתתם דלרש"י והרא"ש והר"ן (לפי גירסתו למנקירותא עבדי) ודאי אין שום שייכות ראיה לזה ואף למ"ש הר"ן איכא דגרסי למנחרותא עכ"ל. ולפי הנראה מדברי הר"ן הללו הוא דנתבאר להרב הכותב הנ"ל דעבדים מותרים בהנאה אלא דלאו להכי קיימי דמשמע ליה שכונתו דאין דרך בני אדם לאכול בשר אדם מת ואין הכי נמי דאם רוצה להאכילם ג"כ אינו רשאי משום דאסורים בהנאה. וכן צ"ל באמת לפי מה שכתבתי למעלה בד"ה ובספר תשובה מאהבה) בשם הרב תשובה מאהבה דדעת הר"ן דמת עכו"ם אסור בהנאה. ואף אם נאמר דכונת הר"ן כמו שהבין הרב הכותב על כל פנים אינו מבואר בש"ס כן אלא שיש להבין כן מדברי הר"ן ויוכל להיות שכן באמת כונתו לפי מה שכתבתי (בד"ה ועל כל פנים) דמדהביא הר"ן בהלכות בפ' המצניע דברי הירושלמי שם מוכח דס"ל דשרי בהנאה לכל הדברות אין הדבר מבואר בש"ס דנדרים הנ"ל להיתר גם מ"ש דהכי איתא להדיא בירושלמי שם אם כונתו לדברי הירושלמי דנדרים בפ"ד סוף הלכה ג' הרואה יראה דאין שם אפילו משמעות לזה גם מ"ש שכן נראה מדברי מרן בסי' רכ"א ס"ב שכתב וזן את עבדיו אפילו הם כנענים נראה שהבין שכונת מרן דלא מיבעיא עבדיו העברים שאסורים במיתתם בהנאה אלא אפילו עבדיו כנענים שמותרים בהנאה מותר לזונם כיון דלאו להכי קיימי לא חשיב הנאה ועפ"י זה הוקשה לו דברי מרן שבסי' שמ"ט כתב דמת עכו"ם אסור בהנאה ותירוצו עפ"י מ"ש האחרונים דהאיסור הוא מדרבנן לא הבנתי כונתו. אך לענ"ד אין כונת מרן כמו שהבין אלא ר"ל לא מבעיא עבד עברי דהזן מצוה קעביד ולא לשום הנאת בעליו קעביד אלא אפילו עבד כנעני דמסתמא לא לשם מצוה קעביד מותר לזונו דאין לזה הנאה של כלום הן בעודנו חי שהיה יכול לשמוט ממנו עשה עמי ואיני זנך והחזר על הפתחים ופרנס עצמך ואף כי אחרי מותו שהרי הוא אסור בהנאה וכן פירש הרב הלבוש שם הלא מבעיא עי"ש את זה ראיתי להעיר אגב ריהטאי בדברי הרב הכותב יצ"ו והמעיין יבחר סימן נג (מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות צ"ד)

נג מצות בטלות לעתיד לבא או לא פלוגתא היא בש"ס ובפוסקים דרב יוסף ס"ל דבטלות לעת"ל והתוס' והרשב"א והרמב"ם והרא"ש והטור ורי"ו פסקו כמותו ורבינו הרוקח