שדי חמד דברי חכמים ס

עצמן ולא לחלק בין ל"ת למצות עשה והרי גם הרשב"א והר"ן . כשכתבו לחלק בין מצות עשה לל"ת כתבו דדוקא במ"ע הוא דאל יבזבז משום דשב ואל תעשה שאני אבל במצות ל"ת את כל הון ביתו יתן. וכדי שלא יהיו דברי הריב"ש היפך דברי הרשב"א והר"ן בהכרח לומר דלאו בכל שב ואת"ע אמור רבנן דאין צריך לבזבז רק בשב ואל תעשה דמצות עשה שהיא קלה נגד הל"ת כמ"ש הריב"ש וא"כ גם בדברי הרב הלבוש נוכל לפרש דאין כונתו אלא לחלק בין מ"ע למצות ל"ת אף שהלשון דחוק קצת. ובאמת שגם אני הדל. בראותי דברי הרב הלבוש תמהתי על הרב פרמ"ג שלא ראה דבריו שבאותו פרק באותו מקום דמדיקדוק דברי הלבוש יש לפשוט ספקו להקל ושוב דחיתי לעצמי דאין כונתו אלא לחלק בין ל"ת למ"ע ולפי שהיה נ"ל לדבר פשוט לא העליתי על הספר אלא מה שיש לתמוה מדברי הריב"ש כמש"ל וכתב עוד דמשמע מדברי הריב"ש ומוהר"ם ריקאנטי סי' נ"א דבעשה היכא דהוי בקום עשה צריך ליתן כל ממונו כונתו לפי הנראה דבאיסור עשה אף שאינו ל"ת כיון שעובר בקום עשה צריך לבזבז כל ממונו והוא פשוט כיון שאפילו בל"ת דרבנן צריך לבזבז כל ממונו כמ"ש הרדב"ז בסי' קמ"ה הנז"ל ואיסור דאורייתא אף שהוא רק איסור עשה פשוט דלא גרע מאיסור דרבנן אמנם מה שהוצרך להבין זאת מדברי הריב"ש ומוהר"ם מריקאנטי וכן דקדק עוד לקמיה בדף ל' ע"ב מדברי השט"מ בבב"ק דף ט' עי"ש הנה הרבנים הנ"ל לא כתבו אלא דברי הראב"ד והרשב"א כמו שיראה הרואה ודבריהם כבר הובאו בב"י וב"ח סס"י תרנ"ו והוא תימה שלא ראה בב"י וב"ח הנ"ל

עוד ראיתי שם שהביא מ"ש הרב החינוך בסי' תקפ"ח הנז"ל (בד"ה ובחידושי רבינו עקיבא) ושהרב לימודי ה' לימוד קצ"ה. תמה עליו דהא איכא ל"ת דלא תלין פעולת שכיר וצריך ליתן כל ממונו ע"ז והוא נר"ו כתב דהרב החינוך ס"ל כדעת הרב חו"י דדוקא בל"ת שעובר ע"י מעשה הוא דצריך לבזבז וכתב לפי דרכו דאף דמוכח מדברי התוס' (שהביא שם) דסברי דגם בל"ת שאין בו מעשה צריך לבזבז כל ממונו ומדבריהם יש להקשות ע"ד הרב מוהר"ם מלובלין בסי' ט"ו שנראה שסובר בהיפך מ"מ יש ליישב דפסק כהרב החינוך וכו' אלו תו"ד שם ובמחכ"ת כל המצאותיו לא הוכשרו בעיני ולא ניחא לי לומר דהרב החינוך חולק על הריב"ח ואף לא לומר דהרב מוהרמ"ל סמך ע"ז בלתי שיזכיר דבריו ולענ"ד מה שכתבתי בכונת דברי הרב החינוך נראה אמת ויציב והמעיין יבחר את זה ראיתי להעיר בדב"ק ואתה המעיין עיניך תחזנה בגוף ספרו נפלאות תורתו חריפותו ובקיאותו: סימן מ (מקונטרס הכללים מערכת הלמ"ד אות קי"ג)

לשון הרע ומוציא שם רע יש חילוק ביניהם ומבואר בדברי הרמב"ם ריש פ"ז מהלכות דעות דהמדבר בגנות חברו והדבר אמת זהו לשון הרע ואם הדבר הוא שקר נקרא מוציא שם רע וכן ביאר הרמב"ם בפיה"מ בסוף פ"ק דמס' אבות (אמתני' דלא מצאתי לגוף טוב משתיקה) שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה יקרא מוציא ש"ר על חברו ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו שיעשה באמת עי"ש ומזה תמהתי על מ"ש הרב חיי אדם בהלכות יום הכפורים בכלל קמ"ב שאחר שכתב שרז"ל אמרו בחומר איסור לה"ר שקשה מהעבירות החמורות סיים ואמר והטעם שחמור מג' עבירות שחמורות הוא שזה אוחז במעשה נחש הקדמוני שדבר לה"ר על הקב"ה שמן האילן אכל וברא העולם והיה בזה ג"ע וע"ז וש"ד והלא הנחש היה מוציא ש"ר שכל מה שדבר הוא שקר וכזב בלתי שמץ אמת וממנו ניקח ללמוד חומרא למוציא שם רע על חברו אבל איך נלמוד ממנו למדבר לשון הרע דהיינו המדבר בגנות חברו והוא אמת. שו"ר דמדברי הש"ס בפ"ב דשבת ד' ל"ג ריש ע"ב מתבאר יפה דגם המספר שקר בגנות חברו נקרא בלשון חז"ל לשון הרע שהרי אמרו שם דבעון לשה"ר אסכרה באה ודריש לה מקרא כי יסכר (מלשון אסכרה) פי דוברי שקר ש"מ דגם בשקר נקרא לשון הרע וכן מתבאר מדברי רש"י שם (עמ"ש בש"ס דטעם אסכרה ללה"ר כמדה במדה שזה וזה מתחיל בלב וגומר בפה) בד"ה פה גומר שהלב מבין לספר לה"ר ובודה הדברים מלבו עכ"ל הרי דמפרש דלה"ר האמור בש"ס הוא שבודה הדברים מלבו והוכרח לפרש כן משום דאם נפרש דלשה"ר היינו שאומר אמת היכי יליף בש"ס דהאומר לה"ר באסכרה מדכתיב יסכר פי דוברי שקר כמובן וכן מתבאר מדברי רש"י במס' סנהדרין ד' ק"ג ע"א במ"ש בש"ס דכת מספרי לשה"ר אין מקבלת פני שכינה שנאמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ופירש"י לא יגורך רע היינו מספרי לשה"ר דכתיב בתריה תאבד דוברי כזב אלמא דמספר לשה"ר היינו בדברי כזב וגם הרב בחי' אגדות למס' שבת שם כתב לשון הרע נופל בין אמדבר אמת או שקר אלא דהאי קאי אמדבר שקר וכו' עי"ש וחידוש הוא שכתב כן בפשיטות ולא זכר דמדברי הרמב"ם במקומות הנ"ל שתים זו שמענו דהמספר שקר לא נכלל בשם לשון הרע כי אם מוציא שם רע יקרא ובחי' אגדות לסנהדרין שם הביא מה שכ' רש"י דהיינו מדכתיב בתריה תאבד דוברי כזב וכתב ע"ד וז"ל אבל במשמעות זה דובר שקרים ויותר נראה כפירושו השני מדכתיב בתריה אין בפיהו נכונה וכו' ע"כ כונתו דאף לשון זה נופל בין אם אומר אמת בין אם אומר שקר כמ"ש בח"א למס' שבת הנ"ל מ"מ לשה"ר האמור כאן היינו ודאי בלא שקר דהא קאמר ד' כתות אין מקבלות פני שכינה וקחשיב כת משקרים לעצמן וכת מספרי לה"ר לעצמן וק"ל ומצאתי שבמדרש רבה פרשת שופטים אמרו ד"א אר"ש בר נחמן שאלו לנחש וכו' ולמה לשונך שותת בארץ אמר להם שהוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי ומה היה הלה"ר הנחש היה מסיח כבני אדם וכו' התחיל לומר לשון הרע על בוראו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ותבראו עולמות וכו' עי"ש הרי מפורש שמה שאמר הנחש על הבורא יתברך שאכל מהאילן וברא עולמו (שזה שקר מוחלט) קרי ליה לה"ר ונמצא שהמדבר שקר נופל לומר עליו לשון הרע ובמ' ערכין ד' ט"ו ע"א א"ר אלעזר בן פרטא בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע מנ"ל ממרגלים ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך המוציא ש"ר על חברו עאכ"ו ע"כ הרי פתח בלשה"ר וסיים במוציא ש"ר אלמא דגם המדבר שקר נקרא בלשון חז"ל מדבר לה"ר והוא תימה על רבינו הגדול שהחליט המאמר כי המדבר שקר אינו נקרא מדבר לשון הרע כנז"ל מאחר שמצינו שמדבר שקר נקרא לה"ר בלשון חז"ל וצ"ע שוב נדפס ס' נחמד חפץ חיים לרב גדול בדורנו יצ"ו (הוא בנוי ומשוכלל על הלכות לה"ר ורכילות אשר אסף הרב המחבר כל מאמרי רז"ל ודברי הפוסקים המדברים בעניינים אלו) וראיתי שם בהלכות איסורי לשה"ר כלל א' אות א' וז"ל אסור לספר בגנות חברו אפילו על אמת גמור וזה נקרא בפי חז"ל בכל מקום לשון הרע ובביאורו (באר מים חיים) כתב בשם ר"י בש"ת ראיה לזה מדאמרינן בסוטה סוף ואלו נאמרים ד' כתות אין מקבלות פ"ש כת שקרנים כת מספרי לשה"ר ואי לה"ר אינו אסור רק בשקר אמאי חשב להו בשתים והרב המחבר הוכיח כן ממ"ש במ"ק ד' ט"ז ע"א ומנ"ל דאי מתפקר בשליחא דב"ד ואתי ואמר לא מיחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופי' רש"י וכו' והתם היה הדבר אמת וכו' ומשמע דרק לשליח ב"ד הוא דשרי וכו' ועוד ראיה ממ"ש בב"ב ד' קס"ד ע"ב דא"ל רבי לר' שמעון בריה כלך מלה"ר אף שהיה הדבר אמת שר' יהודה חייטא כתב השטר ההוא והביא גם דברי הרמב"ם הנ"ל ושכ"כ הסמ"ג והרר"י בשע"ת אות רי"ד וכ' שכן משמע מפירש"י והרמב"ן על פסוק לא תלך רכיל עי"ש דב"ק ועם כי לענ"ד במחב"ת יש לדחות ראיותיו ותימה בעיני איך החליט שהמדבר גנות והוא אמת הוא הנקרא בפי חז"ל בכל מקום לשון הרע דהא ודאי ליתא דמצינו שכינו את המדבר שקר בכינוי לשון הרע ובהכרח צריכים אנו לומר כמ"ש מוהרש"א בח"א הנ"ל דלשון הרע נופל בין אמדבר אמת או שקר וא"כ במקומות אשר הפליגו חז"ל בעונש המדבר לשה"ר אם אין לנו הכרח שכיונו גם על המדבר אמת נוכל לפרש דבריהם אמדבר שקר. מ"מ הדין אמת דגם המספר גנות חברו והדבר אמת הוא בכלל לשון הרע ועונשו גדול כמו שהאריך הרב הנ"ל בספר היקר הנ"ל אשרי שיאחז