שדי חמד דברי חכמים רטו

דנהי דרבנן נקטו נמרטו כנפיה כשרה וה"ה לדידהו ניטל הנוצה וכמו שהכריח הר"ן בשם איכא מ"ד מדלא קתני בא"ט בעוף מיהו איפכא לא שמעינן ומשמע דר"י דוקא בניטל הנוצה הוא דפסול וא"כ מה ראיה מזה לאסור משום חסרון כנפיים דהיינו נוצה הגדולה ואם כן הדרא קושיין לדוכתא דמה לו להביא ההיא דנמרטו וכו' דלא מיירי אלא בהיו לה וניטלו בשגם דהתם בנוצה קטנה ואנן בכנפיים עסיקינן ותו איכא למידק מה הלשון אומרת ומתוך כך אסר ר' יואל וכו' והו"ל למימר ומכאן אסר ר"י וכו' וגם דהוראת ר' יואל היה לו להביא תכף אחר שהביא לשון הירושלמי ולימא ומכאן אסר ר"י וכו' ועוד ראיה מדתנן נמרטו וכו' דהא לפום ריהטא נראה לכאורה דדינו של ר"י הלוי יפה נדרש ונלמד מהירושלמי לבד. ותו מאי ריבותיה דר' יואל דאסר הא בהדיא קאמר בירושלמי דלא שרי אלא כשנולד עם הכנפיים ומאי קאמר דר"י אסר (עיין בנקודות הכסף רס"י ט"ו)

אשר ע"כ נלע"ד פשוט וברור דמעולם לא עלה ע"ד ר"י הלוי לומר דטעמיה דר"י הוא משום שקץ וכההיא דהירושלמי אלא כונתו לומר דאפרוח שלא גדל הנוצה הגדולה אסור כמ"ש בירושלמי דוקא באינון דנפקין וכנפהון עמהון הוא דשרי אלא דממ"ש בירושלמי לחוד אין כ"כ ראיה משום דאפ"ל דלנוצה קטנה קרי הירושלמי כנפיים ודוקא כשאין שום נוצה על האפרוח הוא דאוסר בירושלמי משום שקץ אבל אם יש נוצה קטנה אעפ"י שלא גדל לו נוצה הגדולה לית לן בה אהכי מייתי ההיא מתני' דנמרטו כנפיה וניטל הנוצה וכו' ופירש"י וכו' דש"מ דכנפיים היינו הנוצה הגדולה וא"כ כי קאמר בירושלמי דנפקין וכנפהון עמהון היינו הנוצה הגדולה הא לא"ה אסור משום שקץ. ובזה עלו כהוגן כל דברי רבינו הא"ז ומדוקדק לשונו הטהור דלא סיים מילתא דר' יואל דאסר אלא לבתר דאייתי נמי ההיא דנמרטו ושייך שפיר לשון הזהב ומתוך כך אסר ר' יואל וכו' וזה ברור

הן אמת דלשון הא"ז שבח"א סי' תל"ד מטעה קצת דמשמע דמפרש טעמא דר' יהודה משום שקץ שהרי אחר שהביא מתני' דנמרטו כנפיה ופירש"י סיים וז"ל מכאן אסר ר' יואל כל עופות משום שקץ כ"ז שלא גדלו עליהם הנוצה הגדולה שעל כל גופה דאמרינן בירוש' וכו' הילכך כל עוף שלא העלו כנפיים היינו שלא גדלו עליהם הנוצה הגדולה אסירי משום שקץ ע"כ משמע דמההיא דנמרטו וכו' יליף ר"י לאסור אך באמת אין כוונתו אלא על דרך שכתב למעלה ומ"ש מכאן אסר ר' יואל וכו' היינו בהדי הירושלמי דמייתי דאם היה כונתו דמכל חד לחודיה איכא למילף הכי הול"ל ותו דאמרינן בירושלמי וכו' ומדעריב ותני מכאן אסר וכו' דאמרינן בירושלמי וכו' מוכח ודאי דבצירוף שניהם הוא דר' יואל בא ללמד לאסור איסר העופות ההם וק"ל

וכן מוכח ודאי דעת הרב תה"ד בסי' קס"א דאף להא"ז הנ"ל דביה קעסיק ושקו"ט בכל תשובתו אינו משום שקץ אלא משום גלודה שהרי כתב שם דבמידי דמשבחא לא מיטרפא וכו' משמע דעיקר הפיסול הוא משום טרפות ולא משום חשש שקץ דאינו שייך בו טרפות ותו דסיים בזה"ל הנה חלקתי באיסור טריפות דאורייתא בלי ראיה ברורה וכו' ואי הוה ס"ל דלהא"ז בסברת ר' יהודה הוא משום שקץ הרי כתב מרן הב"י בסס"י קי"ו דדברים מאוסים דאסורים משום בל תשקצו אינו אלא מדרבנן דאסמכוהו אלא תשקצו. ואף למה שצדד עוד דאפשר דהוא מדאורייתא עי"ש הא כתב הגאון פ"מ בסי' ט"ו בשפתי דעת סק"ב דאיסור זה דלא גדלו הכנפיים לכ"ע הוא מדרבנן וכ"כ הגאון פר"ח סי' פ"ו סס"ק כ"א עי"ש ומה גם דמרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכת הלמ"ד אות י"ט שקו"ט בדברי הג' תב"ש סי' י"ג סק"ב דדעתו נוטה דהוא מדאורייתא והוא ז"ל מסיק דאינו אלא מדרבנן עי"ש אף דמ"ש התב"ש ז"ל דמ"ש הרמב"ם אסרו חכמים ר"ל מדאוריי' וכו' אין דבריו נראים דדוקא בלשון מד"ס או מדבריהם הוא דאיכא למימר הכי ולא בלשון אסרו חכמים וכו' עי"ש לע"ד יש להשיב ע"ז מדברי הרמב"ם ריש הלכות תפלה אמרו חכמים איזוהי עבודה שבלב זו תפלה ודעתו ז"ל דתפלה מדאורייתא ועיין להגאון שאג"א בתשובות החדשות סי' ב' גבי ריח הגט דפוסל לכהונה דאע"ג דכתב הרמב"ם רפ"י מה"ג אמרו חכמים וכו' הוא מדאורייתא עי"ש וה"ה לאסרו חכמים דמאי שנא. מ"מ הרי כתב שם בשם הריטב"א למכות דף ט"ז דכל המפרשים כתבו דאיסור זה הוא מדרבנן וקרא אסמכתא עי"ש ומעתה אי הוה משמע ליה להרב תה"ד בדעת הא"ז דאיסור זה הוא משום שקץ וכלומר דהוא בכלל דברים המאוסים א"כ היכי קאמר חילקתי באיסור טרפיות דאורייתא וכו' והא ליתא אלא מדרבנן דאע"ג דמצינו בדברי הפוסקים דנקטי בלישנייהו מדאורייתא ור"ל דיש להם סמך מדאורייתא מ"מ מסתמא לא אמרינן כן אלא מדוחק והכא בנדו"ד הוא בהיפך דאם נאמר דהא"ז ס"ל דהוא משום שקץ אין לך דוחק גדול מזה להמציא פלוגתא בדברי הראשונים ללא צורך אלא ודאי מוכח דס"ל בדעת הא"ז כדעת המ"פ דטעמא דר"י משום חשש גלודה וכנז"ל (בשלשה פרטים הנ"ל רשמתי בקונטרס הכללים עיין במערכת האל"ף אות רע"ג ובמערכת הבי"ת אות צ"ו ובמערכת הדל"ת אות י"ט)

אלא דדברי הרב תה"ד עצמם קלע"ד דאחר שכתב דנראה דמילתיה דר"י לא סלקא אליבא דהלכתא דתלמודא מייתי עובדא דר"ש בן חלפתא וכו' וכן בכל פסקי הגאונים לא מנו טרפות זה (לפי הנראה לא ראה מ"ש הרמב"ם בפיה"מ שכתב להדיא דאין הל' כר"י) כתב וז"ל אך בא"ז כתב וז"ל נמרטו כנפיה דהיינו נוצה הגדולה שעל גופה כשרה ר"י אומר אם ניטל הנוצה הדקה היא הסמוכה לבשר שאין לה קנים פסול עכ"ל והשתא מדאייתי דברי ר"י ומפרש מה היא הנוצה משמע דס"ל כוותייהו ותו משמע קצת הכי מדכ' נמרטו כנפיה כשרה הא בנוצה פסולה עכ"ל ואני עני ואביון לא זכיתי להבין ד"ק דלפמ"ש בכונת הא"ז מה שהוכרח לפרש הוא בכדי שנדע מהו כנפיים האמור בירושלמי אהכי הביא פי' רש"י ז"ל דכנפיים היינו נוצה הגדולה. ובלא זה נמי איני יודע מה מקום לומר כן דהנה אמת אמרי' בכמה דוכתי מדשקלי וטרי אליבא ד"י ש"מ כוותיה ס"ל והוא כלל גדול בתורה כנודע. מיהו ה"ד בדרך שקו"ט אמרינן דמדטרח ואיכפל לתרוצי למילתיה ש"מ כוותיה ז"ל אבל מה שהוא פי' דברי התנא אפילו לגבי ב"ש נגד ב"ה אמרינן דכדאי הם לפרש דבריהם וכמ"ש התוס' סוכה ט' ע"א וכן דעת כמה מרבוואתא ז"ל עיין מ"ש במכתב לחזקיהו על מסכת ביצה דף ט' ורבינו הא"ז דרכו בקודש כהרי"ף והרא"ש מעתיק המשנה פלוגתא דת"ק בהדי איזה יחיד וממילא דעתם לפסוק כת"ק וכדמוכח מדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין דף נ"ד ע"ב והר"ן בהלכות שם בפלוגתא דת"ק ורשב"ג וכ"נ דעת הרב מוהראנ"ח בדרשותיו פרשת טהרה וכן מוכח מהק"פ הרא"ש בדוכתי טובא דמייתי הרא"ש פלו' דת"ק ורשב"ג ובק"פ פוסק כת"ק וכ"כ הרב צרור החיים בפ' כ"ו מהלכות שבת. ומדברי מרן הב"י בח"מ סימן ר"צ סי' י"ז והרבנים ב"ח ודרישה שם מוכח דלא ס"ל הכי עיי"ש עמ"ש הריב"ה וכן דעת א"א הרא"ש וכו' אך זה דוקא בהיכא דשייך לומר דדעתם לפסוק ככללא דרשב"ג במשנתינו אבל במחלוקת ת"ק ותנא אחר נראה ודאי דמסתמא דעתם לפסוק כת"ק כמ"ש רבינו הטור א"ח סוס"י תרפ"ט וז"ל וא"א הרא"ש הביא המשנה כצורתה א"כ דעתו לפסוק כת"ק עי"ש וכ' מרן הב"י שכן דעת הרי"ף ונראה שלזה כיון מרן הב"י יו"ד סי' שצ"ב ד"ה ומ"ש שהרי"ץ גיאת וכו' שכתב דמדברי הרי"ף נראה שסובר כהרמב"ם והיינו ממה שהביא בסתם מחלוקת ת"ק ור"י באופן דנראה דכן אורחות צדיקים להעתיק משנה כצורתה ודעתם לפסוק כת"ק ואם צריך להסביר ולפרש דברי היחיד אף דלא קי"ל כוותיה בודאי דיכולים לפרש דבריו ולאו משום דס"ל כוותיה וא"כ רבינו הא"ז שהביא המשנה כצורתה אף דפי' מהו נוצה דקאמר ר"י לאו משום דס"ל כוותיה כלל גם מ"ש דמדנקט נמרטו כנפיה כשרה משמע הא בנוצה פסולה לא מכרעא לקוע"ד דאם היה אומר הא"ז בדרך פסק הלכה כדרך הרמב"ם וטור ש"ע והיה כותב הדין דכשרות בלשון כזה היה אפשר למידק הא בנוצה וכו' אבל רבינו הא"ז לא כתב בדרך פסק דין אלא העתיק לשון המשנה ואם בגוף המשנה נפרש דלת"ק לאו דוקא נמרטו כנפיה אלא ה"ה ניטלה נוצה מי מעכב מלפרש כן בהעתק הא"ז לשון המשנה עצמה באופן שלקוע"ד ל"ז להבין דברי המאור בישראל גדול שמו רבינו התה"ד בזה וצ"ע ואף דאפ"ל דמפני זה כתב בלשון משמע וכו' משום די"ל בכונת הא"ז מ"ש בע"ד מ"מ לקוע"ד אף בדרך משמעות אין לומר זה ואולי מ"ש בשם הא"ז הוא במ"א ולא במקומות הנז"ל