ר' סעדיה גאון על בראשית ד:ו

וראוי שנבאר את המשמעות שבתוכחת אלהים לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, ובפרט מאחר שאמרנו, שזעף פניו ובושתו הם לשבחו. ונאמר שטעמו של דבר הוא שלמרות הבושה שהרגיש קין ממה שקרה לו בגלל מה שלא הביא את מנחתו מן המיטב, וזה לשבחו, היה יותר טוב ויותר הגון לו הקריב מן המיטב ומכל חלקו ולא היה צריך להתבייש. ולפי כך אמר לו למה חרה לך – לו היטבת כי אז היית מקובל, הלוא אם תיטיב שאת. וההטבה השלמה (בהקרבת קרבנות) היא בשישה דברים: במין הפירות, בטיב גופם, בכלים שנושאים אותם בהם במקום, ובזמן, ובכוונת לבו של המקריב. וייתכן שמשום כך הוסיף ואו במלת הלוא. וכדרך שאמר לקין כך אמר לנו שטוב יותר לעזוב את החטא מלכפר עליו בקרבן. והוא שאמר: החפץ לייי בעולות וזבחים, כי שמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב. רצונו לאמר: הנה שמע טוב מזבח. ואמר ששניהם יש בהם משום העבודה לה' אלא שהראשון עדיף. וכמו שיש בעבירות זו חמורה מזו, שכן נאמר אחר כך: כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר – והקסם והעינון הם חטאות עוון, אבל עבודת אלילים חטא חמור וקשה מהם, ומילת הפצר מורה על חיזוק והתמדה. וכמו שיש עוון קשה מעוון, כך יש מצווה גדולה ממצווה. ושני פסוקים אלה: למה חרה לך, הלא אם תיטיב שאת, אפשר שנאמרו לאדם, שיאמרם לקין ואפשר שנאמרו לקין עצמו, ובכל זאת אין קין נביא, שכן אנו מוצאים באבימלך ולבן שה' דיבר אליהם ואינם מן הנביאים, כי רק להוכיח אותם ולאיים עליהם (דיבר אליהם).