ר' סעדיה גאון על בראשית כ:יג

ויהי כאשר התעו אותי' אפשר לפרשו בשני אופנים: א. לשון הוצאה, והיא מגזרת "ושיני כפירים נתעו", כי נשירה והוצאה (של השן) אחת הן. או מענין התעאה, דהיינו: כשהתעה אותי מבית אבי, באומרו לי "לך לך", צוותי על הדבר הזה, ולא היה זה עול מצדו (של אלהים) אלא נסיון לשם תגמול. והכסות שהזכיר אבימלך לשרה, לא לה נתנה אלא לנערותיה, וכמו שאמר 'לכל אשר אתך'. ואפשר שלשם נימוס אמר כך, כמו שאמרה אביגיל בדבר המתנה, ונתנה לנערים, וכל שנתן אבימלך לאברהם לא נתן, אלא כדי שיבקש עליו רחמים, ואברהם גמל לו בעד כל זה בדרך שיזכר אחר כך. ואת כל ונוכחת, מגזרת נכח, שפירושו מול או נגד, כלומר: הכל לפניך, קחי מה שאת רוצה, ואמרי מה שאת רוצה. והשאלה בענין זה היא: אם הנגע עוד לא חל באבימלך, וה' רק התרה בו, מהו שאמר 'וירפא אלהים'. ונאמר: ה'רפואה' כאן אינה בהוראת ריפוי ממחלה (שכבר באה) אלא במובן מניעת מחלה, וכאמור "כי אני ה' רופאך", ומילת 'רפואה' היא בת שבע הוראות.