פסקי הראש על יומא ח:ג

ואם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. תנא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר אשה מדיחה ידה [אחת] במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו להאכיל בשתי ידיו. מאי טעמא אמר אביי משום שיבתא פירוש רוח רעה פרש"י ששורה על הידים שלא נטל בשחרית. ורבינו תם היה אומר דאפילו שלא להאכיל את התינוק מותר ליטול שחרית כדאמרינן הכא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלך יותר מבבוקר קודם נטילה כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (דף קח:) כל זמן שלא נטל ידיו שחרית יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ. ואמרינן נמי התם (דף קט. ע"ש) בת מלך היא ומקפדת עד שלשה פעמים ואם כן סכנה היא שאי אפשר שלא יגע באחת מאלה ואפי' חולה שאין בו סכנה אמר דסך כדרכו ואינו חושש. הלכך מותר לרחוץ ידיו ואינו חושש. וכן כל היום אחר שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה. ויזהר שלא יטול אלא במקום שצריך כגון האצבעות ולא כל היד. דהא דאמרינן בשמעתין שורה מפה במים לאו לנטילת ידים שחרית קאמר אלא להעבירה על גבי עיניו. והא דקאמר הכא משום שיבתא לאו בשחרית קאמר אלא כל היום אחר שנטל שחרית כמו שפירש בערוך שהיה מצוי ביניהם רוח רעה שחונקת את התינוק כשנותנין לו לחם בלא נטילת ידים אפילו כל היום לאחר שנטל שחרית. וכן כתב בעל העיטור שחרית יטול ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים ואינו חושש. על פניו אסור. ואיכא מאן דאמר דאינו מברך על נטילה ביום הכפורים ותשעה באב. ואינו מברך שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת הסנדל. ומסתברא כיון דבידו וברשותו הן לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר לברך כסדר כל השנה כולה. ולאו דוקא כי סיים מסאני כי היכי דכי לא שמע קול תרנגול מברך שבידו הוא: