פסקי הרא"ש על יבמות ז:א

אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה אע"פ שהוא חייב במזונותיהן לא יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה:

גמ' איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ר' אמי אומר הדין עמו רב יהודה אומר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותיה קיימי וכדידיה דמו תניא כוותיה דרב יהודה ותניא כוותיה דר' אמי תניא כוותיה דרבי אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כוותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות מכרו שניהם פרש"י או זה או זה הבעל מוציא לא מיבעיא אם מת הוא או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אם מכר הוא בלא דעתה אלא אפי' מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית הואי שמא ימות הוא ונמצאת מכירתו שלא כדת. ומשמע מתוך לשונו שכל זמן שהאשה קיימת אין הבעל יכול להוציא ולבטל מה שמכר אבל כשמתה אז יורש כחה וכמו שהיתה היא יכולה לבטל המקח ולהוציא מן הלקוחות בכל עת שתרצה כך הוא יכול לעשות עתה. ותימה הוא לומר דכל זמן שהאשה שותקת יהא המקח קיים וכשתמחה יתבטל המקח אם המקח נתקיים שעה אחת למה תבטלהו האשה בחנם קודם שהגיע זמנה לגבות אותה או יתקנו חכמים שיתבטל המקח מיד או יהא קיים עד שעת טריפה ועוד קשה דאפי' יכולה האשה להוציא מחיים נראה שאין הבעל יכול להוציא לאחר מיתתה ולא אמרי' במקום אשתו קאי מידי דהוה אההיא עובדא דכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) ההוא גברא דזבן לכתובתה דאימיה בטובת הנאה וא"ל אי אתיא אימא וקא מערערא לא מפצינא לך שכיבא אימיה ולא עירערא אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קבל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה. ונראה לפרש הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר דתקון רבנן שלא יתקיים המקח בדבר זה כלל שלא תהא האשה צריכה לטרוח ולהוציא מן הלקוחות לאחר מיתת בעלה ולא דמי לנכסי בעלה שהוא מוכר והמקח קיים עד שתטרוף כתובה מהם דהתם לא חשו חכמים על טורח האשה שמא יפרעו לה כתובה ולא תצטרך לטרוף אבל בנכסים הללו שאפי' אם ימצא לבעל נכסים הרבה יכולה לומר איני רוצה אלא אלו חשו חכמים לטורח האשה ובטלו המקח לאלתר וכן פירש רבינו גרשון ז"ל מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל עצמו שהאשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא. ורבינו חננאל ז"ל פירש דאפילו אם מכר הבעל הוא עצמו מוציא דתיקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל דרשב"ג לטעמיה כדאמרינן בגיטין בפרק השולח (גיטין דף מא.) תניא העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ולבעל חוב גובה משאר נכסים כלומר אם רצה מוכר אותה שדה וגובין משאר נכסים רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים. כתובה אינה גובה משאר נכסים כלומר אינו יכול למכור אותה שדה כלל ואם מכרה המכר בטל לאלתר ואין לפרש אינה גובה משאר נכסים אם שטף נהר שדה אפותיקי דהא תנן כתובות דף נא. לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד אלא על כרחך הכי פירושו שאינו מוכר אותה שדה אלא על סמך שהיא תגבה משאר נכסים שאינה רוצה לגבות משאר נכסים הלכך המכר בטל לאלתר והבעל מוציא מיד הלקוחות אף אם האשה שותקת והכי איתמר בירושלמי העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא האשה מחזרת על בתי דינין וכל שכן הכא בשום שהכניסה וכן נמי בשום שהכניס לה דעדיף מאפותיקי ויכול הבעל לבטל את המקח שמכר. ורב אלפס ז"ל כתב והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה וכתב הרמב"ן ז"ל דהיינו ספיקו דרב אלפס משום דרשב"ג לטעמיה כדפרישית ושמא קי"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי דהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף מן הלקוחות וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות וקשיא לי כיון דמייתי מהך ברייתא סייעתא לרב יהודה ופסיק רב נחמן הלכה כרב יהודה א"כ הלכתא נמי כהך ברייתא דהא מייתי מינה סייעתא לרב יהודה וי"ל דבלאו מלתא דרשב"ג מייתי סייעתא לרב יהודה מדקתני המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור והיינו טעמא משום שבח בית אביה דלר' אמי דאמר הדין עמו ויכול לסלקה בדמים יכול הבעל למכור ואחריות הדמים על נכסיו ובהא לא פליגי רבנן ובירושל' דפרקין ה"א גרס ר' יעקב בר אחא אמר בעבדי צ"ב פליגי ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין א"ל ר"א אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין מה פליגי כשמכרו לעולם או שמכרו לשעה אם תימא כשמכרו לעולם אבל לשעה דברי הכל מכורין ואם תימא שמכרן לשעה אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא האשה מחזרת על בתי דינין אמרין אתיא דר"א כרבנן ודר' יוחנן כרשב"ג הוי כשמכרו לשעה אנן קיימין אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין ור' יוחנן סבר כרשב"ג דאפילו לשעה אינן מכורין והמכר בטל לאלתר וכיון דר' יוחנן סובר כרשב"ג היה נראה דהלכה כרשב"ג. ורב אלפס ז"ל הביא בהלכותיו בפ' השולח סי' ל"ד ההיא ברייתא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה וכו' פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואח"כ הביא הירושל' דפירקין העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה וכו' פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואחר שהביא מחלוקתן כתב הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן דאי ס"ל הלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין כיון דרשב"ג סבר דאפילו מכרן לשעה אינן מכורין. ובכתובות פרק האשה דף פא. על ההיא ברייתא דהרוצה למכור בנכסי אחיו פרש"י והא דתנן בפרק הניזקין (גיטין דף נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא באותן שלש שדות והקשה עליו רשב"ם דכל שכן בשאר נכסים מקחו בטל כדאמרי' בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ.) למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא ליה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג אלמא דווקא למעוטי נכסי מלוג נקט שלש שדות ופר"י מקחו בטל בשעת טריפה ואמקח שלקח מן האשה קאי אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לבטל המקח בשביל שיעבוד כתובתה אלא ביבם דוקא הוא דאינו יכול למכור כלל נכסי אחיו המת משום דאחריות כתובתה עליהן ולא על נכסי היבם ואינה גובה מנכסי היבם כל זמן שהיא מוצאה מנכסי המת אף מן הלקוחות אבל באשתו מכרן קיים עד שתטרוף. וכן משמע התם בפרק האשה דף פא: דקאמר אשתו אי בעיא לזבוני מי לא מצי מזבן אלמא דמצי מזבן עד שעת טריפה וג' שדות דנקט לאו למעוטי שאר נכסים אלא לאשמועינן דאף בשלש שדות המקח קיים עד שעת טריפה. ויש שהיו רוצין ליישב פירוש רש"י דמקחו בטל דגיטין משמע שבטל לגמרי שאינו קיים כלל ודוקא באותן שלש שדות אבל בשאר נכסים יבטל לכשתטרוף והכי פירושא בחזקת הבתים למעוטי מאי דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אילימא למעוטי שאר נכסים לענין זה דלא הוי מקחו בטל אלא קיים לגמרי דאף בשעת טריפה לא תטרוף כ"ש דהויא לה איבה אבל לא בעי גמרא למימר למעוטי שאר נכסים לענין זה דלא הוי מקחו בטל מיד דמלתא דפשיטא היא דליכא למימר דמקחו בטל מיד אלא בשלש שדות דהא כל אדם יכול למכור קרקעות המשועבדים וממילא ידענא דדוקא בג' שדות הוא דבטל מיד ולא איצטריך ליה למימר בג' שדות אלא למעוטי מלתא דצריכנא כגון נכסי מלוג כדאמר התם. ואינו נראה לר"י דהיכי מצי למימר פשיטא ליה בשאר נכסים דלא הוי מקחו בטל לגמרי והא מעיקרא מקמי דשנינן מתני' דגיטין התם לא נצרכה אלא לאותן ג' שדות הוה ס"ד דמיירי בשאר נכסים אע"ג דקתני מקחו בטל דמשמע לגמרי. והנך ג' שדות ה"ג ר"ח בפ' חזקת הבתים אחת שכתב לה בכתובתה למנה ולמאתים דמה שאדם נותן משלו לאחרים שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב נכסיו לבנו ואחת שייחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה שגם היא נקראת כתובה בפרק נערה דף מז: דקתני קבורתה תחת כתובתה והיינו תחת נדוניא ולא תחת מנה ומאתים דאמר התם ארוסה אין לה קבורה אע"ג דאית לה מנה ומאתים ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו והיינו הכניס לה שום משלו דהכא ובהא פסק ר"י דהמקח קיים עד שעת טריפה כרבנן. ויראה דדוקא בקרקע הוא דאמר דמכר הבעל קיים עד שעת טריפה שהארץ לעולם עומדת ואין לאשה הפסד אלא טורח שצריכה לחזר אחרי בתי דינין ולטרוף אבל המכנסת נדונייתא במטלטלין של כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרן אע"פ שיש לבעל נכסים כנגד נדונייתא דהיא חפצה יותר בשבח בית אביה דקי"ל כרב יהודה וכ"ש שאין ב"ח נוטלן: אמר רבא אמר ר"נ הלכה כרב יהודה: