פסקי הרא"ש על יבמות ו:יח

מתני' האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו:

גמ' טעמייהו דרבנן מהכא ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש רב יוסף אמר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר להו פרו ורבו. ומה שנאמר לאדם פרו ורבו לברכה בעלמא כדכתיב ויברך אותם אלהים ולית הלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה. ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אפריה ורביה אמרה ליה ולא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה אמר כי האי ודאי כייפינן ליה ויוציא ויתן כתובה וכן הלכתא. ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר כדפרישית דמיירי כששהה עמה עשר שנים וידענא ביה שהוא עקור ולכך כופין אותו להוציא או מיירי כשיש לו בנים מאשה אחרת והא כיון שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא וכיון ששהתה עמו עשר שנים לא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר. פירש רבינו חננאל ז"ל הא דאמרינן הכא דכופין אותו להוציא וליתן כתובה היינו דוקא מנה ומאתים אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודקדק מהא דריש פרק אע"פ דף נד: אמרינן תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' ולא קאמר נפקא מיניה לבאה מחמת טענה ותדע דלאו לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת וכיון דהכי הוא דוקא להני מילי דחשיב התם אית לן למימר דתנאי כתובה ככתובה והא דלא קאמר נפקא מינה לששהה עמה עשר שנים שיש לה כתובה ומסתמא יש לה נמי תוספת דלא גרעה מאיילונית דשילהי פרק אלמנה ניזונית דף קא. משום דמלתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיחשביה התם דלמה היה לה להפסיד תוספת דמה פשעה היא אם חכמים כופין אותו להוציא אפילו אמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתי ורבינו תם זכרונו לברכה היה אומר לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה וממאנת וחברותיה מה שאין להם כתובה משום דאיגלאי מלתא שלא היתה אשתו מעולם ותוספת כתובה מתנה בעלמא הוא דיהיב לה ומיהו אשכחן דבר שאין תוספת כתובה ככתובה שאם אמר פרעתיך התוספת נאמן היכא דאבדה כתובתה כדמוכח בעובדא דשבתאי בריה דרבי מרינוס בפ"ק דבבא מציעא דף יז. ובמנה ובמאתים אמרינן התם דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומיהו י"ל דהוא הדין נמי תוספת ושאני עובדא דשבתאי שהחתן עצמו לא הוסיף אלא שבתאי אביו ולא חשיב כשאר תוספת ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים: