פסקי הרא"ש על יבמות ו:י

מתני' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל גירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים הפילה מונה משעה שהפילה:

גמ' ת״ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה ואע״פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין להם מן המנין. האי דקתני יוציא נראה דכופין אותו להוציא קאמר דלשון יוציא משמע כפייה כדמוכח בס״פ המדיר (כתובות דף עז.) דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך עלה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אלמא דלשון יוציא משמע כפייה וכן כל הני דתנן בפרק המדיר (כתובות דף ע.) עא: יוציא ויתן כתובה היינו כפייה כדאשכחן לעיל בפ' החולץ (יבמות דף לט.) לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם חוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא כל מה שמוטל על האדם מן הדין לעשותו ואינו רוצה לעשות כופין אותו ונראה דכופין אותו בשוטי אבל במילי לא כדאמרי' בסוף המדיר שם בדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך בס״פ אע״פ דף סג. למאן דמפרש מורד על אשתו באומר איני זן ואיני מפרנס והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כלומר מה תוספות שייך ביה והלא צריך להוציא ואי כפייה הוא במילי משכחת בה תוספת כגון שנדוהו ועמד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטי פריך שפיר ומיהו קשה דפלוגתא דאמוראי היא בס״פ המדיר (כתובות דף עז.) דאיכא מאן דאמר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אין כופין ולדידיה תיקשי לך ברייתא דקתני יוציא ומשמע כופין כדפרישית הלכך נראה דלא משמע כופין אלא היכא שמתנהג עם אשתו שלא כדין כגון כל הנהו דפרק המדיר אבל הכא לא. ומיהו בירושלמי משמע דאין כופין אכל הנהו דקתני בפ' המדיר יוציא דגרסי' התם פ' אלמנה נזונית ה״ז אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינא המדיר אשתו מליהנות וכו' ומשני אם שמענו שמוציא שמענו שכופין ופי' רבינו חננאל שמעת מינה דאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא שכופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא בסתם אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו בשוטי לא. וההוא דאיני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל ענייני אישות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין והא דסוף פרקין (יבמות דף סה:) עובדא דבי כנישתא דקסרי דא״ר יוחנן יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה י״ל דהתם לא מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו. ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה והיינו על כרחין כופין כדתנן בפרק המדיר (כתובות דף עז.) ורש״י פירש בשמעתין שכופין אותו ב״ד להוציא וכן כתב רב אלפס ז״ל והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא קבעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ואפילו בשוטי ואפילו אמרה איהי דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפ'המדיר שם ותמיהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין ושמא סמכו על זה דגרסינן בגמרא דידן בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולא גרסינן כופין אותו ומדפריך עלה שמואל עד שיכפוהו להוציא אלמא שסתם יוציא היינו בכפייה או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפייה שאתה אומר שעושין לו כדי שיוציא דהיינו נידוי אותה כפייה עצמה יעשו לו לזון ומה שאנו צריכין לחלק לפירוש רבינו חננאל ז״ל בין עינוי דכל מיני אישות ובין עינוי דתשמיש או מזונות גם זה דוחק דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות וגם על מניעת מזונות ראוי שיכפוהו בשוטי דאם לא כן תמות ברעב וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא ליהוי גט מעושה: