פסקי הרא"ש על יבמות ו:א

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפילו הוא שוגג והוא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה:

גמ' אנוס דמתני' היכי דמי אילימא שאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה והאמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת אין לפרש האי דאנסוהו עובדי כוכבים כגון שאיימו עליו לבא עליה ואם לא יהרגוהו דאם כן מאי פריך מרבא דאמר אין אונס לערוה לפי שהקישוי נעשה מדעת ואין דוחקים אותו להקשות לוקמי כגון שאיימו עליו לבעול בקושי נמצא כל מה שהוא עושה הוא שלא לדעתו אלא כל דבר שהוא עושה מעצמו אפילו ע"י אונס מפחד מיתה חשיב לדעת הלכך צריך לפרש שאנסוהו עובדי כוכבים והדביקוהו בעל כרחו ביבמתו ואפ"ה כיון שהקישוי הוא לדעתו חשיב כאילו בא עליה מעצמו לדעתו ויש לדקדק מכאן דיבמה אינה נקנית אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו עובד כוכבים על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד לקמן (יבמות דף נה:) המשמש מת בעריות פטור ולכך אינה נקנית אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות אי נמי אפילו למ"ד חייב בעינן ביאת ייבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה שלא כדרכה דאין דרך ביאה בכך: אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת משמע הא אם יש קישוי שלא מדעת יש טענת אונס ליפטר ואין לו למסור את עצמו ואמאי והא קי"ל דעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור כדדרשינן בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד.) וי"ל דודאי אי הוי קישוי שלא לדעת אי אפשר שידביקוהו על הערוה ולא יתקשה אפילו למ"ד המשמת מת בעריות חייב או אם נתקשה לאשתו ואנסוהו עובדי כוכבים והדביקוהו על הערוה ואי אפשר לו להנצל מן העבירה עד שימסור עצמו להריגה אינו מחוייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה כדאמרי' בפרק בן סורר ומורה שם: גבי אסתר דקרקע עולם היתה והיינו טעמא משום דילפינן לה מרוצח כדאמרינן בסנהדרין שם מקיש רוצח לנערה המאורסה מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו' ורוצח גופיה לא מיחייב למסור עצמו אלא היכא דעביד מעשה דהא מפרשינן התם טעמא דרוצח משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דידיה סומק טפי והאי טעמא לא שייך אלא היכא שהורג את חבירו בידים אבל אם אמרו לו הנח שיזרקוך על התינוק למעכו או יהרגוך מסתבר למימר מאי חזית דדמא דההוא גברא סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי שאינו נחשב רוצח בכך במה שהורגין בגופו אלא קרקע עולם בעלמא הוא ואינו מצווה להציל חבירו בנפשו של עצמו דאדרבה חייך קודמים והיקישא דקרא נמי בהורג בידים כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש אבל כיון דאין קישוי אלא לדעת ויודע בעצמו שאם ידביקוהו אי אפשר לו שלא יתקשה. קישוי דעביד חשיב כעושה מעשה וחייב למסור עצמו ואע"ג דאיכא מ"ד המשמש מת בעריות חייב נמצא דאפילו לא יתקשה תיעשה העבירה מ"מ רבא דהכא סבר דפטור ספ"ב דשבועות דף יח. ואפילו למ"ד נמי חייב כיון שנתרבה הנאתו ע"י קישויו שעושה חשיב כאילו עושה כל המעשה מדעת כדאמר בפ"ב דשבועות שם שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה ולמאי דפרישית ניחא הא דפריך בסנהדרין דף עד: והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך גילוי עריות הואי לפי שידע המקשה שמועיל טעם של קרקע עולם לענין זה דלא מיחייבא למסור עצמה משום ערוה כיון דילפינן מרוצח אלא ס"ד דלא מהני לענין פרהסיא דחייב אדם למסור עצמו אפילו על מצוה קלה משום חילול השם ומשני קרקע עולם הואי ואפילו חילול השם ליכא וניחא נמי הא דקאמר בפרק קמא דכתובות דף ג: ולידרוש להו דאונס שרי משום דקרקע עולם היא. ובכל דוכתא גרסינן מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור פירוש הבועל אבל היא אינה מצווה למסור עצמה דקרקע עולם היא וכן גורס בשאלתות דרב אחאי ואפילו אי גרס תיהרג י"ל תיהרג קודם שתעשה מעשה שתביא עליה את הערוה: אלא בישן והאמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו. אלא בנתקע והאמר אביי נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה. אלא כגון שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה מנה"מ דת"ר יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה לו לאשה בשלא כדרכה ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה ד"א יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון והא אפיקתיה לכדרכה כדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא במקום שמקים שם כי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. גופא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו מ"ט דאמר קרא יבמה יבא עליה עד דמכוין לביאה אמר רבא נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא מכוין לשם ביאה בעולם: