רא"ש על התורה, ויקרא א:ב

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בת"כ מסיק למדנו ענותנותו של הקב"ה שלא הטריח בניו להביא החיות מן היערות אלא מן הבהמות המצויות להם. מן הבקר ומן הצאן. דרז"ל מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה. וא"ת כיון שאסר אפי' המוקצה פי' בהקצאה בעלמא למה צריך מן הבקר להוציא את הנעבד כיון שנעבד פשיטא דהוא אסור. וי"ל דבפ' כל האסורין מפרש שאין מוקצה בלי מעשה וה"ט דאמרי' בפ' נגמר הדין ע"ז לא מסתרא בהזמנא בעלמא שאין הקדש לע"ז: