פסקי הרא"ש על תענית ח

אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצולה ממיתה משונה. שנאמר (איוב ה׳:כ׳) ברעב פדך ממות פדך מרעב מיבעי ליה. אלא מתוך שהרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה. אמר ר"ל אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון. שנאמר (בראשית מ״א:מ״ט-נ׳) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. תנא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון: ת"ר בזמן שהצבור שרוין בצער יחיד הפורש מהם שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער אל יאמר אלך ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ״ב:י״ג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וגו' מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון זה מדה בינונית מדת רשעים מה אומר (שם נו) אתיו אקחה יין ונסבאה שכר וגו' מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. שכן מצינו במשה רבינו עליו השלום שציער עצמו עם הצבור שנאמר (שמות י״ז:י״ב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליו אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה בצער שמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין עליו שנאמר (חבקוק ב׳:י״א) כי אבן מקיר תזעק וכפים מעץ יעננה: