פסקי הרא"ש על שבועות ג:י

גמ' תנו רבנן חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים. חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות. חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש משא"כ בנדרים. הא דנדרים חלין על דבר מצוה נפקא לן בפ"ב דנדרים (דף טז:) מדכתיב לה'. ופריך התם מ"ש נדר דכתיב כי ידור נדר לה'. שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה'. ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. כלומר היינו טעמא לפי שבנדר אינו אוסר עצמו על החפץ אלא אוסר את החפץ עליו והחפץ אין מחויב שיעשה האיש בו מצוה. אבל שבועה שאוסר עצמו על הסוכה אין השבועה חלה לפי שגופו מחויב לעשות המצוה. !וקשה דא"כ מאי חומר בנדרים מבשבועות שבועה נמי חיילא בכה"ג אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה וכה"ג מיקריא שבועה כדאמרי' (לעיל) בפירקין (דף כט.) באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה. וי"ל דהיינו חומר שבכל לשון שהנדר חל על דבר הרשות באוסר החפץ עליו גם הוא חל על דבר מצוה. אבל כשאוסר עצמו על החפץ כשאומר קונם גופי על החפץ זה גם על דבר הרשות אינו חל כמו על דבר מצוה. אבל בשבועה יש לשון שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה. ועי"ל דאפי' אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה השבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה. ולא שייך לשון שבועה אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר פלוני וה"פ דבריו יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה שאני נשבע שלא לאוכלו אם לא ראיתי גמל פורח באויר. והיינו נמי טעמא דשבועות חלין על דבר שאין בו ממש לפי שאוסר את גופו מלעשות דבר זה ובגופו יש בו ממש. אבל בנדרים שאוסר הדבר עליו אם אין בו ממש אין נתפס עליו האיסור. והיינו נמי טעמא דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה הוי. דאם אסר על עצמו ככר אחד ואמר על ככר אחר ה"ז כזה נאסר גם השני. אבל אם נשבע על ככר א' שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר זה כזה לא אמר כלום שאין שום איסור על הככר אלא שגופו מושבע שלא יאכלנו. אבל אם אמר אני נשבע על זה כמו שנשבעתי על זה אסור לאוכלו ואין זה מתפיס בשבועה אלא לגמרי שבועה אחרת כיון שחזר ואמר אני נשבע על זה. ולא מהני הזכרת ככר הראשון אלא לענין זה שאין צריך להזכיר עליו אכילה. והא דלא חשיב הכא חומר בנדרים שהמתפיס בנדר נדר משא"כ בשבועות. משום דלא חשיב אלא חומרות שבעיקרי נדרים: כיצד אמר שבועה שאתן לפלוני כו'. מאי אתן ומאי לא אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא מתנה לעשיר. ה"ה דהמ"ל אחר שנתן כדי השגת ידו דאין אדם מחויב ליתן כל אשר לו לצדקה אלא הוי בכלל מתנה לעשיר: