פסקי הרא"ש על שבת ה:ה

מתני' זכרים יוצאין לבובין והרחלות יוצאות שחוזות כבולות כבונות והעזים יוצאות צרורות ר' יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלות הכבונות ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב:

גמ' מאי לבובין אמר רב הונא תותרי פי' תותרי מטלניות מרוקמות שמייפין בהן את הבהמה מאי משמע דהאי לבובי לישנא דקרובי הוא דכתיב לבבתני אחותי כלה. עולא אמר עור שקושרין להן כנגד הלב שלא יפלו עליהן זאבים. ר"נ בר יצחק אמר עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות ממאי מדתני סיפא הרחלות יוצאות שחוזות מאי שחוזות שאחוזות אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים רישא כדי שלא יעלו על הנקבות וסיפא כדי שיעלו עליהן הזכרים ומאי משמע דהאי שחוזות לישנא דגלוי הוא דכתיב והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב. כבונות מאי כבונות. שמכבנין אותו למילת כדתנן שאת כצמר לבן מאי צמר לבן א"ר אסי כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת. והעזים יוצאות צרורות וכו' איתמר רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור. ואיכא דמתני אהא עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. משום רבי יהודה בן בתירא אמרו כך הלכה אבל מי מפיס שזו ליבש וזו לחלב ומתוך שאין מכירין אחד זה ואחד זה אסורין. ואמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירא. ורב אמר הלכה כת"ק. והלכה כרב דאמר הלכה כר' יהודה דאמר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב דהלכה כרב באיסורי. ורש"י גרס ור' יוחנן אמר הלכה כת"ק וכן כתוב בהרבה ספרים ופי' הלכה כת"ק דמתני'. ופי' איכא דמתני לה הא דשמואל אבל לא הא דרב ולגירסת זו הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ומותר בין ליבש בין לחלב. והר"ר יונה כתב דבירושלמי מוכח דר' יהודה בן בתירא מפרש דברי תנא קמא. דגרס התם יאות אמר ר' יהודה בן בתירא מה טעמן דרבנן פי' טעמא דרבנן דאמרי לחלב אסור ליבש מותר והלא אין מכירין אותו. מדקאמר מאי טעמא דרבנן שמעינן מינה הן הן דברי רבנן הן הן דברי רבי יהודה ולא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים:

מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמות. ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך:

גמ' תנא לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה בזנבו אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו. אמר רבה בר רב הונא יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה בשלייתא. לא עקוד ולא רגול אמר רב יהודה עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור. ולא יקשור גמלים זה בזה מ"ט אמר רב אשי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל מכניס הוא חבלים וכו' אמר רב אשי ע"כ לא שנינו אלא לענין כלאים. כלאים דמאן אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך וא"ת אפי' יהא נמי אסור למשוך עמהם מה כלאים שייך הכא הא אינה מושכת בעגלה ובקרון ובכלאי בהמה לא אסרינן אלא כשעושין מלאכה כדכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו דאי אסירי בהנהגה בעלמא א"כ אין אדם יכול להזיז שור פסולי המוקדשים ולוקה דגוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים בפ"ג דמכות וי"ל דה"ק אילימא בכלאים דאדם ומיירי האי שלא יכרוך בחול כשמושכין בקרון כדמוקי רב חסדא לעיל (שבת דף כג:) ולא בשמן שריפה ביו"ט אי נמי יש לומר דחשיב משיכה מה ששנים נושאים את החבלים ולהאי שינויא אסור לנהוג שור וחמור הקשורים יחד בחבל. וכן משמע בירושלמי דמה שנושאין את החבל חשיב כמו משיכה דתנן בפ"ח מ"ד דכלאים אין קושרים הסוס לא בצידי הקרון ולא לאחר הקרון ומפרש טעמא בירושלמי מפני שנושאין את החבל. ועוד גרס בירושלמי תני ר' מאיר פוטר במסייעו. אם היה בין במעלה בין בירידה הכל מודים שאסור מפני מה אמר ר' יוחנן מפני שזה נושא עצלותו של זה וזה נושא עצלותו של זה. רבא אומר מפני שנושאין חבל שבינתיים. ונ"ל שמותר להנהיג שור בימינו וחמור בשמאלו כיון שהאדם מפסיק ביניהם לא שייך למימר נושאין חבל שבינתיים. לעולם כלאים דחבלים וה"ק ובלבד שלא יכרוך ויקשור. אמר שמואל ובלבד שלא יצא מתחת ידו טפח והא תני דבי שמואל טפחיים אמר אביי השתא דאמר שמואל טפח ותנא דבי שמואל טפחיים שמואל הלכה למעשה קמ"ל כלומר דאיסורא ליכא אלא בטפחיים ולכתחלה לא יצא החבל מתחת ידו טפח והתניא ובלבד שיגביה האפסר מן הקרקע טפח כי תניא ההיא בחבלא דביני ביני: