פסקי הרא"ש על סנהדרין ג:ב

מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט אבל מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין האחר לשני נמצא לא נשאר זכות לא נסתר ונעלם לשניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להן עוד אחד. א"ר יהודה אמר רב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין השטר אא"כ יודעין מי אותם עמהן ואין יושבין בדין אא"כ יודעים מי ישב עמהן אין נכנסין לסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהן. הלכך בעינן דעת הדיינין שלא יבררו הבעלי דינין מי שאין הגון בעיניהם לישב עמו. ואם הדיינין לא יוכלו להשוות דעתם לברר שלישי זקני העיר ומנהיגיה יתנו להן שלישי ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר ילך התובע בפני שלשם ויכופו הנתבע לבוא לדון לפניהם וכן אם הנתבע מערים לברור דיון שאינו הגון לשבת אצל דיין הגון כופין אותו לדון בפני שלשה או שיברור דיין הראוי: