פסקי הרא"ש על ראש השנה ג:ה

ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכו'. ת"ר ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. במינו כשר א"ר יוחנן והוא שנשתייר רובו. מכלל דבשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול. איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שלא נשתייר רובו מכלל דבמינו אע"פ שלא נשתייר רובו כשר. הא דתנן במתני' ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול י"מ אם מעכב התקיעה קודם שסתמו וכשסתמו חזר הקול לכמות שהיה משום דגרסי' בירושלמי הל' ו דאם היה מעכב את התקיעה וסתמו פסול. וטעמו דפסול משום כיון דסתימה זו מסייעת לקול. משום ששופר אחד אמר רחמנא ולא שיסייע שום דבר אחר לקול השופר. כמו ציפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול ואם לא היה מעכב התקיעה שלא נשתנה הקול מחמת הנקב הרי קולו כמו שהיה ואין דבר אחר מסייעו כשר ועוד גרסינן בירושלמי שם רבי יוסי בר זימנא בשם רבי זירא והוא שסתמו אבל לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר. ולאחר סתימה גריעה טפי משום דסתימה מסייע לקול כדפרישית ולפי זה אם לאחר הסתימה מעכב התקיעה כשר דלא נשתנה קולו מחמת ד"א אתמהה והשתא הא דא"ר נתן במינו כשר שלא במינו פסול ע"כ אהיה מעכב התקיעה קאי. דהא קאמר עלה ר' יוחנן והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו וא"א לנקב גדול כזה שלא יעכב התקיעה ואפ"ה מכשר ר' נתן במינו ומתני' דפסלה בסתמא דמשמע אפי' במינו אתא כרבנן אי נמי כר' נתן והוא שנפחת רובו ומיהו לאידך לישנא דקאמר שלא במינו פסול כשנפחת רובו דמשמע אבל במינו אע"פ שנפחת רובו כשר. ורבנן פסלי אפילו במינו היכא דנפחת רובו אבל נשתייר רובו מודו דכשר. דהא מוקי פליגתייהו בנפחת רובו. קשה דמתני' כמאן דהא נפחת מיעוטו כשר בין לרבנן בין לרבי נתן ואע"פ שלא נפחת אלא מיעוטו א"א שלא יעכב הנקב התקיעה בעוד שלא נסתם ואפ"ה מכשרי הלכך צריך לפרש דמעכב התקיעה לאחר שסתמו קאמר. דכיון דהסתימה מעכבת את התקיעה הוי כמו שופר ודבר אחר כי נשתנה הקול מחמת הסתימה ודמי לציפהו זהב. אבל עיכוב הקול דקודם הסתימה לא חיישינן דכיון דעתה חוזר לכמות שהיה אין זה נקרא שופר וד"א. ומתני' כרבנן דפסלי אפי' במינו דמתני' סתמא קתני. והכי קתני בתוספתא פ"ב במילתייהו דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ומייתי לה נמי בירושלמי הל' ו ואפ"ה דחיק לאוקמי מתני' אף כר' נתן ומוקי לה כשסתמו בשאינו מינו מ"מ טפי אתיא כרבנן והכי מוכח לשון הירושלמי שופר שנסדק ודבק פסול. למי נצרכה לר' נתן כלמר לרבנן פשיטא דבק שברי שופרות עד הא רבי נתן כלומר אף היא נצרכה לר' נתן ניקב וסתמו רבי חייא בשם רבי יוחנן כר' נתן אתיא. ומפ' משום דאפשר לאוקמי בשאינו מינו וכ"ש כרבנן אתיא טפי. כיון דקתני ניקב בסתם משמע אף במינו שכן דרך לסתום השופרות במינן והא דקאמר בירושלמי אם היה מעכב התקיעה וסתמו. צריך לפרש אם היה מעכב לאחר שסתמו. ואפי' אי פליגא גמרא דידן אירושלמי גמרא דידן עיקר. הלכך שופר שניקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה תחלה דברי הכל כשר ואם לא חזר קולו כבתחלה פלוגתא דר' נתן ורבנן. ולכאורה היה נראה דהלכה כרבנן דמתני' לפי פשטא אתיא כרבנן אבל ר"ח פסק כר' נתן מדמפרש ר' יוחנן מילתיה אלמא כוותיה ס"ל. ולאו ראיה גמורה היא דמתוך דברי ר' יוחנן אנו למידין דרבנן נמי פסלי במינו אפי' נשתייר רובו מדקאמר ר' יוחנן דר' נתן לא מכשיר אלא נשתייר רובו מכלל דרבנן פסלי אפי' נשתייר רובו. אבל אם היה ר' יוחנן אומר דבריו על מילתייהו דרבנן דאמרי במינו פסול דאיירי אפי' בנשתייר רובו לא הוה ידעינן מיניה מילתיה דרבי נתן דהוה מצינן למימר דרבנן פסלי בכל ענין ור' נתן מכשיר בכל ענין אפי' לא נשתייר רובו משום הכי ניחא ליה לר' יוחנן למימר למילתיה על דברי ר' נתן דמשמע מינה גם דברי חכמים אע"ג דלא ס"ל כר' נתן. מיהו דבריו דברי קבלה. ובהני תרי לישני דר' יוחנן ה"ג ורב אלפס ז"ל פסקו כלישנא קמא דר' יוחנן. וכן פסק ר"י בכל מקום דבכל תרי לישני של תורה הלך אחר המחמיר. וריב"א כתב דבכל דוכתא הלכה כלישנא קמא שהוא דברי המרובין. אבל איכא דאמרי היינו י"א והן מועטין. ור"י גיאות ז"ל כתב דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתרא דבעל הגמרא ראה דברי מי שישרו בעיניו וסידרן באחרונה לקבוע הלכה כההיא לישנא. ומיהו נראה דהכא לא דמיא לתרי לישני דעלמא משום דאורחא למימר ארישא תחילה ובתר הכי איכא דמתני לה אסיפא. הלכך ליכא למיקם עלה הי מנייהו דאחריתי וצריכין למיעבד לחומרא. הלכך במינו כשר אפי' לא חזר לקולו כבתחילה והוא שנשתייר רובו. שלא במינו אם לא חזר קולו כבתחילה פסול אפילו אם נשתייר רובו. ובלא סתימה נמי אפילו נשתנה קולו כשר כדאיתא בירושלמי שם. וטעמא דר' נתן סתמו שלא במינו ונשתנה קולו הוי שופר ודבר אחר כי שינוי הקול בא מחמת דבר אחר שאינו ממין השופר. אבל מינו אפי' נשתנה קולו אין ד"א גורם שינוי הקול וכל הקולות כשרין בשופר. ומהאי טעמא נמי בלא סתימה אף מעכב כשר דאין כאן שינוי מחמת ד"א ואם סתמו שלא במינו והקול הוא כמו שהיה קודם סתומו פסול דשופר וד"א קרינן ביה כיון דאין הקול כמו שהיה קודם נקיבה. זו היא שיטת התוס' על פי הירושלמי דר' נתן אמעכב התקיעה קאי ולקולא. וראיתי גדולים שפירשו דר' נתן או אם לאו כשר קאי ולחומרא ופוסל שלא במינו אפי' אינו מעכב את התקיעה ואינו עיקר: