פסקי הרא"ש על פסחים ב:טז

ועוד היה אומר ר"ת דבדבר שבלילתו רכה פליגי דרבי יוחנן סבר אפייתו באילפס עושה אותו לחם ור"ל סבר דוקא תנור אבל דבר שבלילתו קשה מודו כולי עלמא דמיחייב בחלה אפי' סופו לבשלו במים או לטגנו בשמן דמשעת גילגול אתי חיוב חלה כדמוכח בכמה דוכתי מההיא דתנן פ"ג דחלה משנה ב נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה משגילגלה תעשה בטהרה. ותנן נמי בפ"ק דחלה עיסה שתחלתה סיפגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנים וסופה עיסה חייבת. ועוד היה אומר ר"ת ז"ל דכי היכי דמחייבי בחלה ה"נ מברך עליו המוציא לאחר הבישול או לאחר הטיגון כדמוכח בברכות בכיצד מברכין (ברכות דף לז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלה לאוכלה אומר המוציא לחם מן הארץ. וקפסיק ותני לא שנא מנחת סולת ומאפה תנור ולא שנא מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטגנים בשמן והוא הדין נמי במבושל במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן אבל וורמזו"ש שקורין לטריי"א היה אומר ר"ת שאין מברכין עליו המוציא שאין בהן תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה. ורבי' שמשון ז"ל כתב במס' חלה שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה והביא ראיה מפרק כיצד מברכין (ברכות דף לז:) דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת לימודין פטורה. ופירש"י התם לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא מייבשין אותו בחמה אלמא אע"ג דמשעת גילגול קאתי חיוב החלה כיון דגלגלה אדעתא לאפותו בחמה מיפטר משום דסופו לבטלו מתורת לחם והא דמפליג בין כעבין ללמודין משום דכעבין מיחלפא בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל למודין מעשיה מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי. ובירושלמי מסכת חלה פ"א הל' ו' גרס עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך ותעשה חררה לבנה וכדי שלא יקשה ההיא דירושלמי לגמ' דידן יש לפרש דההיא דירושלמי כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תימלך ליקח כשיעור חלה. והיינו נמי דמפליג בגמ' דידן בין כעבין ללמודין דכעבין אתי למימלך אבל למודין לאו אורחיה למימלך. והך דתחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו בנמלך אבל תחלתה עיסה לעשות סופה סופגנין פטורה. ואמר נמי בירושלמי חדא איתתא שיילה לר' מונא כגון אנא דבעינא למיעבד אצותי איטרא מהו דנסיבנא מינה ותהא פטורה מן החלה אמר לה אסור שמא תימלך לעשות עיסה. פי' אצותי היינו עיסה כדמתרגמינן ראשית עריסותיכם ריש אצוותכון. וההיא אשה היתה לשה לעשות אותה איטרא והוא כעין סופגנין ואיסקריטין ושאלה באותה מקצת שהיא רגילה לאפות שלא כדרך איטרא אם יכולה לאוכלה בלא חלה ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי שיעור חלה וה"ה לעיסת כותח אם לקח ממנו מועט כדי לאפות נתחייב בכל העיסה. ועוד אמר בירושלמי נחתום העושה עיסה כדי לחלקה בצק פטורה מן החלה אלמא אע"פ שיש בה שיעור חלה בשעת גלגול כיון דדעתו לחלקה בפחות מכשיעור ולמוכרה בצק פטורה מן החלה וה"ה נמי העושה עיסה ע"מ לעשות סופגנין. והא דאמרי' בכיצד מברכין שם דהאוכל מנחה מברך עליו המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנות בשמן ובטלות מתורת לחם אלא במנחת מאפה תנור וסולת איירי. אי נמי בכל המנחות ושומנה מעט והוי כמו אפוי. ועוד ראיה מדאמרי' לקמן בפירקין (פסחים דף מא.) דלר' יוסי אין יוצאין ברקיק המבושל אע"פ שלא נימוח שהבישול מבטלו מתורת לחם ואע"ג דר"מ פליג עליה קי"ל כר' יוסי. וחביץ קידרא דפ' כיצד מברכין (ברכות דף לו:) בשלא נתבשל איירי והא דתניא התם הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהן המוציא ולבסוף מברך עליהן שלש ברכות. ההיא ר' מאיר היא דסבר דלא אתי בישול ומבטל לאפייה. ורבינו מאיר היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט ועל ידי כך נתחייבה העיסה כולה בחלה קודם שיקח ממנה מעט דחיישינן שמא תמלך וגם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה מברך עליה המוציא אלא מברך על לחם אחר ואח"כ אכלה.