פסקי הרא"ש על פסחים ב:א

כל שעה שהוא מותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעוף ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו. עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים:

גמ' מתניתין דלא כר' יהודה דאי ר"י הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל וכבר פסק רב לעיל (פסחים דף יג) הלכה כר' יהודה. הא דקתני במתני' מאכיל לבהמה ולחיה קא עביד צריכותא בגמ'. דאי תנא בהמה דאי משיירא קחזי ליה. אבל חיה דאי משיירא מצנע ליה אימא לא קמשמע לן דאפ"ה שרי. וקשה כיון דמצנע ליה היאך יכול להאכילה הא אמר לעיל (פסחים דף ט:) ומה שמשייר יניחנו בצינעה שלא תבא חולדה ותטול בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו וכ"ש שלא יתן לה לאכול והיא תצניעהו. ודחק רבינו שמשון לפרש דמיירי בחיה שכפותה וה"ק דאי משיירא ליה בשאינה כפותה ה"א דנגזר כפותה אטו שאינה כפותה. והפי' הנכון נ"ל ומאכיל לבהמה ולחיה ולעוף והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום ויבער המשוייר. ומתני' היתר הנאה אתא לאשמועי' ולעולם צריך ליזהר שלא יצניעו וה"פ דאי תנא בהמה דאי משיירא קחזי לה דאף אם מחמת טירדא יעלים עיניו מהם יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה: ומותר בהנאתו פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו וכדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו. וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה. יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל וז"ל והנ"מ דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא ומהאי טעמא נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה דתנן דף מב אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו'. ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו. ואנן חזינן לרבוותא דאסרין ליה לאחר הפסח. דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערובי ולשהויי לא ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתי' פסח בשעת עשייתו ועוד לא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר. דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור: