פסקי הרא"ש על נדה ט:ו

[א.] ת"ר בגד צבוע מטמא משום כתם. רבי יונתן בן יוסף אומר אינו מטמא משום כתם שלא התירו בגדי צבעונים לנשים אלא להקל על הכתמים כדתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס ובקשו לגזור אף על בגדי צבעונין אמרו הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן. הרמב"ן ז"ל פסק כתנא קמא והרמב"ם ז"ל כרבי יונתן ובכתמים שומעין להקל:

מתני' כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. אלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כל כיוצא בהן כל שתקבע לה וסת ג' פעמים הרי זה וסת: מפהקת פרש"י אשטריליי"ר והוא אדם שפושט איבריו. ובפרק רבי אלעזר דמילה (שבת ד' קלו.) גבי פיהק ומת פי' באיליי"ר בלעז והוא אדם הפותח פיו וכן נראה מהא דאמרינן בברכות (ד' כד:) גבי רבי כשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטירו. ובערוך פירש קול היוצא מן הגרון מתוך שאכל מאכל. וכולן דברי אלהים חיים. דכל חוש שינוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם ובפיהוק וגיהוק דחד זימנא לא הוי קביעות וסת דאין זה שינוי כי הוא זה דרך כל האדם. אלא כמה פעמים עושה כן זה אחר זה. וכל אלו וסתות דגופה אין להם זמן קבוע. אבל אם היו וסתות דגופה לעתים ידועים כגון מראש חדש לראש חודש או מעשרים יום לעשרים יום קבע לה וסת לזמן ולחוש הוסת. ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד מידי דהוה אימים וקפיצות. אם הגיע הזמן ולא פיהקה או פיהקה בלא אותו זמן אינה חוששת ואפי' לאבדקה הרי היא בחזקת טהרה. וכן הוסת אינו נעקר עד שתפהק שלשה פעמים באותו הזמן ולא תראה. וכן נמי כשיגיע אותו יום הפיהוק צריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת לימים לחודייהו אבל וסת של פיהוק לחודיה אינה צריכה לפרוש אלא בשעת הפיהוק. ואם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חודש וראתה ובר"ח השלישי ראתה בלא פיהוק הוברר הדבר שראש חדש גורם ולא הפיהוק. אבל אם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חדש וראתה ופיהקה בכ"ט לחדש השלישי ולא ראתה ולמחר בראש חדש ראתה בלא פיהוק קבעה לה וסת לפיהוק בראש חדש והא דלא חזאי כי פיהקה אמש משום דאכתי לא הגיע זמן הפיהוק וכי האי גוונא אמר לעיל גבי קפיצות ואם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חדש וראתה ושוב פיהקה בתוך החדש חוששת לאותו פיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק. ואם בדקה ולא ראתה אינה חוששת שוב לפיהוק גרידא. אבל עדיין היא חוששת לראש חדש שמא תקבע לראשי חדשים ואם פיהקה וראתה ופיהקה וראתה ושוב פיהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק גרידא. אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת פיהוק לעתים ידועות כגון אם היה בין פיהוק ראשון לשני שלשים יום ובין שני לשלישי עשרים יום לכשתגיע ליום ל' חוששת שמא תקבע לה וסת מפיהוק משלשים לשלשים כל זה דקדק הראב"ד ז"ל:

גמ' כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה תנינא חדא זימנא כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופה כדקתני היתה מפהקת וכו'. ושופעת הא קא שפעה ואזלא אמר רב עולא בריה דרב עילאי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור: וכן כל כיוצא בהן לאתויי מאי. אמר רבה בר עולא לאתויי ראשה כבד עליה ואיבריה כבדים עליה ורותתת וגוסה. וכן אם אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה כססה פלפלין וראתה: