פסקי הרא"ש על נדה, הלכות מקוואות לו

(נדה ד' סח.) שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת. ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. פירש רש"י בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה. אלא משום דהכי עדיף לחוף ביום דאי חייפא בלילה מתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר. והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר והא דלא אפשר. פירש"י הא דאפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת. היכא דלא אפשר לחוף אלא בלילה כגון שחל טבילתה במוצאי שבת שאם תחוף בע"ש לא תהיה חפיפה סמוך לטבילתה הלכך חופפת בליל טבילה במוצאי שבת. ולפי פירושו אם חל יו"ט במוצאי שבת נראה שלא התירו לחוף בע"ש ולטבול במוצאי שבת שהרי פירש דבקושי התירו לחוף ביום ולטבול בלילה אלא דהכי עדיף טפי משום דמהומה לביתה אבל להרחיק כולי האי מע"ש למוצאי שבת אסור אף אם חל יו"ט במוצאי שבת. ומוטב שתדחה טבילתה. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת אחרי מות (סי' צו) פי' הא דאפשר לחוף בלילה כגון בימות החול לא תחוף אלא בלילה. היכא דלא אפשר לחוף בלילה כגון שחל ליל טבילתה בשבת או ביו"ט אז חופפת ביום רביעי ואפילו חל יום טוב חמישי וששי וחל ליל טבילתה בשבת חופפת ביום רביעי ולא תתבטל עונתה וסוגיא דגמרא לא משמע כפירושו דקא מיבעיא ליה (ד' סז:) נדה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה. אלמא משמע דיותר טוב הוא לחוף ביום דחיישי' שמא לא תחוף כהוגן בלילה דמתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר. ומיהו גם לפירוש השאלתות נהגו מנהג יפה נשים שלנו שמתחילות לחוף מבעוד יום ועוסקות בחפיפה עד שתחשך ואז טובלות ועוד מחמירות על עצמן דאע"פ שחפפו נושאות עמהן מסרק וסורקות בבית הטבילה. ור"ת פירש דפיסקא דאפשר ולא אפשר לא בא להורות כלל על דין חפיפה אם הוא ביום אם בלילה אלא קאי אהא דקאמר אשה לא תחוף בערב שבת וכו'. ותמה על עצמך וכו' כלומר היאך תוכל לומר חופפת ביום בערב שבת ותטבול בלילה במוצאי שבת והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה הלכך לא תחוף אלא במוצאי שבת. וכיוצא בזה איכא בפרק כל שעה רבי יוסי הגלילי אומר ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה כלומר היאך תוכל לאוסרו אלא מותר הוא בהנאה. ובתר הכי קאמר והלכתא אשה חופפת ביום פירוש בערב שבת וטובלת בלילה למוצאי שבת. והלכתא לא תחוף אלא בלילה פירוש למוצאי שבת. לא קשיא הא דאפשר לחוף בליל מוצאי שבת תחוף בלילה ולא תרחיק חפיפתה מע"ש. הא דלא אפשר לחוף במוצאי שבת כגון שחל יום טוב להיות במוצאי שבת אז חופפת ביום בערב שבת וכך נוהגות הנשים האידנא ונזהרות מליתן תבשיל לבניהם ולהתעסק בדבר שיבא לידי חציצה מחממות קיתון של מים להדיח בית הסתרים ובית הקמטים כב"ה דמתירין להחם חמין בי"ט לרגליו אבל לא כל גופו. וגם קושרות שערותיהם יפה שלא יתלכלכו. רבינו משולם ז"ל התיר בעירו לחוף בערב שבת ולטבול ביום השבת. כי היו יראות לטבול בלילה. ושלח לו ר"ת דתרי קולי בהדי הדדי לא מקילינן. קולא דסרך בתה וקולא דהרחקת חפיפה מטבילה. ודין חפיפה כתב ה"ר שמעיה בשם רש"י דחפיפה הוי בכל הגוף. כדאמרינן בפרק כל כתבי מי שהיה לו שם כתוב על בשרו הרי זה לא יחוף וגירסא זו ליתא התם אלא לא ירחוץ ולא יסוך. ועוד הביא ראיה מההיא דפרק שני דכתובות משחא דחפיפותא קאמר מר. ואינה ראייה דמיירי בשמן שסכין לאדם שיש לו חטטין בראשו. ועוד הביא ראיה מדאמרינן (לעיל דף סח.) עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת. ואי לחפיפת הראש גרידא מה צריך כולי האי. וגם זו אינה ראייה לפי' רבינו חננאל שפירש דודי חסרת להחם חמין ולהטילם במקוה אם יראה מן הצינה. וטשטקי פירש רב סעדיה סרקות גדולות ובערוך פירש והלא יש לך עבדים הרבה ויורות להחם חמין בלילה ולחוף. ורבינו תם ז"ל פירש דחפיפה לא שייכא אלא בראש ובמקום השער. ולא הוזכרה חפיפה בכל מקום בש"ס אלא במקום שער כדאמרינן לעיל לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשיר מזיא. לא תחוף בנתר משום דמקטף. ובפרק שני דשבת גבי הלל שהיה חופף ראשו וכן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וכן גבי עיקר תקנת חפיפה דתיקן עזרא בפרק מרובה פריך מדאורייתא היא דכתיב ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ וכו' ומשני מדאורייתא לעיוני דלמא מיקטר (ונתיר) ועזרא תיקן חפיפה. ולישנא דמיקטר (ונתיר) לא שייך אלא בשער אבל שאר הגוף לא בעי הדחה כלל. מדקאמר (לעיל סי' כה) שתהא אשה מדיחה קמטיה במים מכלל דשאר הגוף לא בעי הדחה. דאי קמטיה לרבותא קאמר דאע"ג דאין צריכין ביאת מים צריך הדחה וה"ה שאר הגוף א"כ הל"ל אפי' קמטיה ונהגו בנות ישראל לחוף כל גופן ומנהג כשר הוא: סליקא לה ספר רבינו אשר ממסכת נדה