פסקי הרא"ש על נדה, הלכות כלאי בגדים ג

פירש רש"י שוע וטווי ונוז שיהא הפשתן והצמר מתוקנין יחד במסרק וטווין יחד וארוגים יחד. דנוז היינו ארוג. וקשיא דא"כ אמאי הוצרך להתיר כלאים בציצית (יבמות דף ה:) והלא התכלת צריך להיות סרוק לבדו ) וטווי לבדו ונוז שפירש ) דהיינו ארוג קשה דא"כ אמאי הוי האי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ספיקא דרבנן והלא כל אחד היה שוע לבד וטווי לבד וארוג יחד. ודוחק הוא לומר שלא היה שוע או לא היה טווי. ועוד אמאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז דשוע בלא נוז לאו בגד הוא כיון דאינו ארוג. ואיץ לפרש ואימא שוע בהדי נוז או טווי בהדי נוז או נוז לחודיה. דאם כן שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי כיון דבנוז לחודיה הוי כלאים. ועוד מ"ש שוע וטווי דקאי אכל חד וחד צמר לחודיה ופשתים לחודיה ונוז קאי אתרווייהו כחדא. ועוד היכי משכחת לה נוז לחודיה בלא שוע ובלא טוי. ועוד אמאי צריך קרא לאריג הא מיחדו נפקא (לקמן סי' יז) דשתי תכיפות חיבור וכל שכן ארוג ופירש ר"ת שעטנז יחדו שיהיה כל אחד שוע לבד טווי לבד נוז לבד ואחר כך מחובר יחדיו. ונוז היינו שזור כדתנן במסכת כלאים (פ"ט) נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים לשון (דברים לב) עקש ופתלתול לפי שהחוט מתעקם ונפתל. והאי חוטא הוי ספיקא דרבנן לפי שלא היה שזור. ופריך מנלן דבעינן כל שלשתן ) יחדיו אימא או שוע וחיברו כעין לבדים. או טווי בלא שוע ונוז כעין בגדים גרועים דלא שזירי ולא שועי. או נוז שזור פתיל של צמר ופשתים וחיברו והא דאיצטריך למשרי כלאים בציצית. משום דבעינן שיהא חוט של תכלת שזור כדאיתא בעירובין ) בפ' בתרא המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה ומוקי לה בשזורין דכיון ששזורין ודאילשם תכלת טווובספרימפיק לה מקרא דשזורין בעינן דקאמר התם פתיל תכלת שיהא טווי ושזור. אין לי אלא תכלת. לבן מנין אמרה תורה ב תן תכלת (בציצית) ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. וסתם בגדים נמי יש להן חוטים שזורין בסוף הבגד כדי שלא יפסיד הבגד כדאמרינן בפ' בתרא דעירובין ודלמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו. והא דתנן במסכת כלאים בפרק בתרא אין חייבין משום כלאים אלא על טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז עד שיהא שוע וטווי ונוז לאו משום דנוז היינו אריג דא"כ היה לו לומר דאינו חייב אלא שוע טווי ואריג אלא לאו למדרש כוליה שעטנז קאתא אלא משום טווי לחודיה נקטיה. אבל ארוג נפקא לן מיחדו: