פסקי הרא"ש על נדרים ה:א

השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורין להעמיד תנור וכירים ולגדל תרנגולים. היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואינו נכנס לתוך שלך. וכופין את הנודר למכור חלקו. היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך. הא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו משמע דקאי אף אדר"א בן יעקב דאע"ג דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישי' שמא ישתמש בו תשמיש של איסור כגון ב מעמיד רחיים ותנור וגידול תרנגולין הלכך כופין את הנודר למכור חלקו ונאסר משום דפשע בין שהדיר א"ע מחלק חבירו בין שהדיר את חבירו מחלקו. והא דאוקמא הש"ס לעיל בנודר בנדור מחבירו הנאה אבל במודר הנאה לא היינו כדי לדחות הא דבעי למפשט דבהדירו נמי פליגי ולא קי"ל כהאי דיחוייא אלא כרבינא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נא:) דפליגי בברירה הלכך בהדירו נמי פליגי ואין אנו צריכין להגיה המשנה אלא כמו שהיא שנויה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו שלא יכנס לרשותו כופין את הנודר למכור חלקו למודר משום דפשע וכדי שלא יכשל חבירו על ידו כייפינן ליה כי היכי דאם אסר חלק חבירו עליו דכייפינן ליה כדי שלא יכשל הוא כך חשו חכמים למכשול חבירו בפשיעתו כמו שחששו שלא יכשל הוא והא דקאמר ת"ש היה אחד מהם מודר מחבירו הנאה ובעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי משום דמשמע ליה לישנא דהיה אחד מהן מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו ופליגי בברירה ולית להו טעמא דקנסא והא דקתני וכופין את הנודר לאו דוקא נודר אלא המודר שלא יבא לידי מכשול דלית ליה טעמא דקנסא אי פליגי בברירה ותדע דהכי הוא מדקאמר אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו והא מינס אניס אלמא דכופין אותו אנודר קאי דאי אמדיר מי אנסו להדיר את חבירו ומשני תני נדור מחבירו הנאה לא שמגיה המשנה אלא שמשנה פי' המשנה היה אחד מהם מודר הנאה כגון שאסר נכסי חבירו עליו כופין רת הנודר כדי שלא יבא לידי מכשול כך נ"ל לפרש סוגיא זו וכן משמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא את עצמו לידי מכשול דגרסי' בירושל' ה"א בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך ואת אמרת כופין לא על הדא אתמרת אלא על הדא וכופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא אלמא דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו אלא דבהא פליג אגמ' דידן דגמרא דידן חייש' לתרוייהו. והרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו פ"ז ה"העל דרך הירושל' והרמב"ן ז"ל כתב דלא כייפינן אלא לנדור והוא נודר דאסר הניית חבירו עליו אבל לא המדיר את חבירו דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו וכאשר כתבתי כך נראה לי דיש לחוש למכשול חבירו בפשיעתו כמו למכשול עצמו ובתוספתא פ"ב שנינו היה אחד מהן רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו פי' שניהם הדירו זה את זה וא' מהן רגיל כופין את הרגיל והאי כפיי' כשאמר חצירי אבל אומר חצר זה לעולם אסור: גמ' אמר רבא אמר זעירי מחלוקת כשיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה ד"ה מותר אמר ליה רב יוסף הרי בית הכנסת דכמי שאין בה כדי חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין בדבר של אותה העיר אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת בשאין בה כדי חלוקה אבל בשיש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב דשרי כשאין בה כדי חלוקה משום ברירה ואפילו הכי כשיש בה כדי חלוקה לא סמכינן אברירה כיון דיש לתקן בחלוקה וקשה דהכא פסיק כר"א בן יעקב ובשילהי מסכת י"ט דף לח. פסיק הש"ס כר' אושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה בדאורייתא אין ברירה ורב נחמן נמי קאמר בריש האיש מקדש (קידושין דף מב:) האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכו' משום דאין ברירה וקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ופסקינן נמי בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סה.) דאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן והא דפסקינן בפרק בית כור (בבא בתרא דף קז.) כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות וברוב ספרים בפ"ק דבבא קמא ווו דף ט. כתוב כיורשין והיה אומר רבינו תם הא דפסקינן הכא כרבי אליעזר בן יעקב לאו מטעמיה דאיהו סבר יש ברירה כדאיתא בפ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נא:) אלא משום דחשבינן לה ויתור כדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נז:) ומותר במודר ויתור הנאה ואע"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי היכא דמוכחא לא סמכינן אהאי כללא ובתמורה בפ' כל האסורין (תמורה דף ל.) גבי השותפין שחלקו אחד נטל תשעה וכלב וא' נטל עשרה טלאים כולן אסורין משום מחיר כלב ופריך וניקו חד מנייהו להדי כלב ואינך נשתרו היינו מכח ברירה כדמוכח בפ"ק דבכורות דף כ: למאן דאמר יש ברירה פריך אע"ג דלית הלכתא הכי כדאשכחן בריש פרק ב' דכתובות דף טז. דפריך סתמא דהש"ס ונימא הלך אחר רוב נשים אע"ג דקי"ל כשמואל בריש המוכר פירות (בבא בתרא דף צב.) דאין הולכין בממון אחר הרוב ולפי הך פיסקא אם הדירו זה את זה מדריסת הרגל אסורין ליכנס לחצר כיון דגלי אדעתייהו דקפדי אדריסת הרגל ואם הדיר בעל החצר א אחד מן השוק מותר ליכנס לחצר דויתור מותר במודר הנאה ורבי' שמשון בשם ר"י בסוף השולח (גיטין דף מח:) דהלכתא דבדאוריי' יש ברירה כדמוכח הכא ובההיא דבית כור דפסיק כרב דאמר בטלה מחלוקת וההיא דתמורה וההיא דפסיק במסכתא יום טוב כרבי אושעיא לאו בכוליה מלתא פסיק כוותיה דקאמר בדאוריי' אין ברירה אלא במאי דקאמר בדרבנן יש ברירה פסיק כוותיה וה"ה בדאורייתא אלא במאי דאיירי התם במילי דרבנן קא פסיק וההיא דרב נחמן י"ל דהא דקאמר לקוחות הן לאו לקוחות ממש אלא כלקוחות דאדעתא דהכי פליג דליהוי כלקוחות לענין מחילה ואונאה וביטול מקח דאינן רוצין שיהנו זה את זה וכן ההיא דהמוכר את הבית לענין זה הן כלקוחות שדעתם להסתלק זה מזה שלא יהא להם עוד שום עסק זה עם זה ולפום הך פיסקא שותפין שהדירו זה את זה מדריסת הרגל מותרין ליכנס לחצר ואם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דויתור אסור דטובא סתמות איכא לעיל דויתור אסור ומשום ברירה אין להתיר בשותפין בשיש דין חלוקה דלא שרי ר"א משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכ"ש איניש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ר' אליעזר במתני' לאיניש דעלמא צריך לומר דמיירי לצורך עסק א' מבני חצר ומצאתי כתוב בשם ה"ר שלמה בר אברהם הצרפתי ז"ל דהך ברירה לאו כברירה דעלמא הוא דנימא לבתר דפלגי איגלאי מלתא שזהו חלק הראוי ליפול בגורלו כדאמר גבי כתב גט לשתי נשיו לאיזו שארצה אגרש בו גיטין דף כד. דאע"ג דלא נתברר מעיקרא לשם מי נכתב ואח"כ כשיגרש בו האחת אמרי' הוברר הדבר למפרע דלשם זו נכתב וכן גבי ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דמאי פ"ז מ"ד וכן האחין שחלקו יורשין הוו הכא לא שייך למימר לבסוף כשיחלוקו זה חלקו הראוי לו וכן דרך שהרי מותר לילך בכל החצר וכן חבירו אלא הכא היינו טעמא דשרי ר' אליעזר כשאין בה כדי חלוקה דמשום דכיון דע"כ שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאוסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את שלו והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידן דעייל בחצר רואין כאילו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקרא קנין היא דהוי כמאן דזכי להיותה קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו וההיא דפרק שור שנגח דמיא להאי שהבור קנוי לו כולו להשתמש בו בשעת תשמישו אבל כשיש בו כדי חלוקה אסור דכיון דיכול לכופו מהני ליה הלה במה שאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר: