פסקי הרא"ש על מועד קטן ג:כז

והלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט שבעת ימי אבילות מיו"ט אחרון ואע"ג דלא נהיג ביה אבילות סליק ליה למנין שבעה דלא נקיט בתר הרגל אלא ששה בלבד ומאן דשכיב ליה שיכבא ביו"ט שני של יו"ט האחרון או ביו"ט שני של עצרת נוהג בו אבילות דהוי יום מיתה ויום קבורה והכין אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דאורייתא הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר ויו"ט שני מדרבנן וכיון דאבילות יום ראשון מדאורייתא ויו"ט אחרון דרבנן אתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנן ולפי דבריהם צריך לחלק באבילות דאם מת אחיו מאמו ואחותו נשואה ביו"ט שני אינו מתאבל דלא אתי עשה דיחיד דרבנן ודחי עשה דרבים. אלה הם דברי חכמים הראשונים ולמעלה סי' ג כתבתי שהכריעו חכמים האחרונים שאין שום אבילות דאורייתא אף ביום ראשון כי אם אנינות וראיותיהם. ברורות וחזקות ולא תזוז מינה: הקובר את מתו ברגל אע"ג דאין רגל עולה למנין שבעה עולה לו למנין שלשים וכי תנן הרגלים מפסיקין ואינן עולים למנין שבעה הוא דאינן עולים דאין מצות שבעה נוהגת ברגל אבל למנין שלשים עולין הואיל ומצות שלשים נוהגת ברגל דהא אינו מגלח וכן הלכתא תניא נמי הכי רגל עולה למנין שלשים כיצד קברו בתחלת הרגל מונה שבעה אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל ורגל עולה לו למנין שלשים: