פסקי הרא"ש על מועד קטן א:כח

כבשים שהוא יכול לאכול מהם במועד כובשן במועד:

גמ'מעשה הדיוט היכי דמי רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט: ומעגילים אותו וכו' השתא במעגלה אמרת שרי ביד וברגל מיבעיא ה"ק שפין את הסדקים ומעגילין אותן כעין מעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים אמר רבינא כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשי ולא בעינן שינוי בדבר האבד בחולא דמועדא כמאן כר' יוסי דאמר זולף וגומר וגף כדרכו וקי"ל כוותיה כבשים שיכול לאכול מהן וכו' בדיתא לבאי כוורי אזול כ"ע צדו ואייתי כוירא שרא להו רבא למימלח מינייהו א"ל אביי והאנן תנן כבשים שהוא יכול לאכול במועד כובשן א"ל כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה אייתינהו ואי שבקי להו פסדי כפרקמטיא האבד דמי ושרי ואיכא דאמרי שרי להו רבא למיזל ומיצד אייתי ומימלח א"ל אביי והאנן תנן כבשים שיכול לאכול וכו' אמר ליה הני מתאכלי אגב אציצא כי הא דשמואל עבדי ליה שיתין אציצי ואכיל והקשה הראב"ד ז"ל דללישנא קמא לא שרינן אלא לצודם לאכילה וללישנא בתרא נמי לא שרינן לצודם למלוח אלא כשיכול לאכול מהם במועד ומאי שנא מהאי דגרס בירושלמי פ"ב הל' ג יעקב בר אחא בשם רבי יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא אלמא עבורי רווחא מינייהו פסידא הוא והכא נמי אע"ג דלא מיתאכלי לשתרי משום רווחא ותירץ דשאני מציאה דליכא שום פסידא אלא רווחא בעלמא הוא אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא אי נמי ע"כ לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר שהוא דרך כל אדם לא מיקרי מלאכה וגם ליכא טרחא אבל מליחת דגים מיקרי מלאכה ואיכא טרחא לא שרינן לה משום רווחא: הדרן עלך משקין