פסקי הרא"ש על מועד קטן א:כד

ועל שמלוין לנכרי ברבית כתב ר"י בתשובה שלא היה נראה לר"ת לאסור משום פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלואות והא דרבינא מסיק דמי בבני אקרא דשנוותא ולא הוי שרי ליה רב אשי אלא משום דבתר הכי לא משכח להו אלמא אפילו פרעין הלואה אסור וכל שכן להלוות אותה הלואה היתה כעין פרקמטיא שהיה מלוה להם מעות והיו נותנין לו יין בפרעון והיה משתכר בו כדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עג:) רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכו ליה טפי טפייתא אתא לקמיה דרב אשי א"ל ומי שרי הכי א"ל אחולי קמחלי גבך והיינו עובדא דהכא אבל הלואה אינה כעין פרקמטיא ושרי וכתב ר"י ז"ל מאחר שהיה ר"ת מתיר ורוב בני אדם נוהגים בו היתר אין בידי לאסור להם והמחמיר על עצמו תבא עליו ברכה ואני רגיל לומר למלוים בחול המועד שיקבלו הרבית של שבוע ראשון מיד הנכרים ויוציאוהו ליתרון לשמחת יו"ט כי ההיא דירושלמי ע"כ וקצת נ"ל להביא ראיה דהלואה שריא במועד מהא דתנן בפרק בתרא דף יח: אין כותבין שטרי חוב במועד ומדלא אסר אלא כתיבת השטר מכלל דהלואה שריא ואין לומר דהתם מיירי בהלואה שהוא לצורך המועד דהא קתני סיפא ואם אין לו מה יאכל מותר ובאשכנז הירא דבר השם נוהגים איסור בהלואת רבית לנכרי בחוה"מ ואני התרתי בביתי להלות לנכרי' שרגילין תמיד בהלואה בביתי שאם לא ילוו להם ילכו להם לבית יהודי אחר וילוו להם וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא: