פסקי הרא"ש על קידושין א:ל

תנא יוצא בשן ועין ובראשי איברים שאינן חוזרים בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי איברים שאינן חוזרים מנלן משן ועין מה שן ועין מום שבגלוי ואינו חוזר אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר וכן אם תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בו לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר: תנן פ"ו דנגעים מ"ז עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם כולן אין מיטמאין משום מחיה ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש חוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה רבי יהודה אומר אף שבאיש ותני עלה בכולן עבד יוצא בהן לחירות רבי אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון ובסירוס דביצים פליגי כשכרתן ועודן תלויין בכיס אבל אם נתקן מן הכיס לגמרי לכ"ע הוי מום שבגלוי. ת"ר בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי רבי שמעון ר"מ אומר אינו צריך ר"א אומר צריך רבי טרפון אומר אינו צריך ר' עקיבא אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר' טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא והלכתא כרבי עקיבא דר' טרפון חבירו הוה וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו ואף על גב דמכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי ר' טרפון בשן ועין לא סמכינן אהא דלא קיימא לן כל מקום ששנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי מכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא דגרסינן בפרק כירה (שבת דף לט:) בענין הא דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר' מאיר ור' שמעון מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה אמר ליה רב יוסף לרבה בב"ח בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר ר' תנחום אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי אמר רבי כל מקום ששנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאע"פ שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ורבי עקיבא מכריע אין הלכה כדברי המכריע דר' עקיבא גבי דר' אליעזר ורבי יהושע תלמיד ועוד דהא הדר ביה ר"ע לגבי דר' יהושע אמר ליה ואי מכללא מאי דילמא הני מילי במתני' אבל בבריותא לא אמר ליה אנא בפירוש שמיע לי ועוד דלא מיקרי הכרעה אלא כי ההיא דלא ישתטף דהזכירו החולקין חמין וצונן אלמא היה עולה על לבם שראוי לחלק בין צונן לחמין אלא שלא הסכימו דעתן ובא המכריע וחילק וכן בההיא דקולי מטלניות שהזכירו מגוד ואחורי הדלת אבל כי הכא שלא עלה על דעת החולקין לחלק בין שן ועין לראשי איברים לא מיקרי הכרעה: תנו רבנן הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות מאי טעמא כיון דבר דעת הוא איהו דקא מיבעית אנפשיה ותניא המבעית חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב: