פסקי הרא"ש על קידושין א:ב

אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו ה"ז מקודשת הריני אישך הריני בעליך הריני אירוסיך אין כאן בית מיחוש דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו וכן בגרושין נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת איני אישיך איני בעליך איני אירוסיך אין כאן בית מיחוש דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו והא מיירי אפילו מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' דהני לישני גריעי מנתן לה בשתיקה ומסיק הכא דוקא דאמר הרי את מקודשת לי אבל אם לא אמר לי לא הוי מקודשת דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקשה דבריש נזיר דף ב: מסיק אהך מילתא גופא דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאמר כשנזיר עובר לפניו דליכא לפסוקי במילתא אחריתי לעולם קסבר הוויין ידים ומיהו כשאין נזיר עובר לפניו אפילו יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר אבל כשנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דילמא אהא בתענית קאמר והוי יד לנזירות אע"ג דלא מוכיח כולי האי וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא הוי יד כלל דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ודמי לאין נזיר עובר לפניו ועל ידים שאין מוכיחות כלל מסיק הכא דלא הויין ידים והכי קאמר לימא קסבר שמואל בכל ידים שאין מוכיחות כי הנהו דאיירי בהון לעיל מודרני ממך מופרשני ממך דמוכיחות קצת אע"פ שאין מוכיחות לגמרי ואהא קא משני דלא דמי דכשאין נזיר עובר לפניו ליכא הוכחה כלל דשמא אהא בתענית קאמר אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כי הנהו דריש נדרים הוויין ידים והא דמשני הכא דקאמר לי והתם כשנזיר עובר לפניו דאז הוי הוכחה גמורה ה"ה דאי הוה מצי לאשכוחי בכולהו הוכחה קצת הוי משני הכי אלא דלא משכחת בע"א הלכך אפילו לאביי דאית ליה בנדרים ידים שאין מוכיחות הויין ידים מודה הוא בקידושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוויין קידושין משום דלא הוי הוכחה כלל והשתא ניחא דכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ושני ליה אביי דאמר לי ואמאי נדחק אביי לשבושי מילתיה דשמואל ולהגיה דבריו ולאוקמא שמואל דלא כוותיה וכי לא ניחא ליה טפי להעמיד דברי שמואל כהוייתו ויסבור שמואל כוותיה אלא ודאי משום דמודו כולי עלמא בקידושין אי לא אמר לי דלא הוי יד כלל לפיכך הוצרך להגיה דבריו בדאמר לי ובלאו הכי הילכתא כההיא סוגיא דנדרים דידים שאין מוכיחות לא הווין ידים דשקיל וטרי גמרא טובא במילתא דשמואל עד דמסיק לה הכי ועוד דפליגי בה אביי ורבא בריש נדרים דף ה. דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים וקי"ל הילכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם ומה שנמצא במקצת ספרים בפ' בתרא דנזיר דף סב. כי יפליא למה לי לאיתייי ידים שאין מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות רבא אמר הווין ידים אביי אמר לא הוויין ידים הניחא לרבא לאביי מאי איכא למימר כתב ר"י דגירסא דנדרים עיקר דההיא דנזיר שבשוה והפכוה וכן מוכח מתוכה דפריך הניחא לרבא כו' ואי סבר רבא דהויין ידים א"כ לדידיה קשה טפי דכי יפליא משמע שצריך דבר מפורש ומוכח כדמסיק בתר הכי דדריש מיניה שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה אלא ודאי גרס רבא אמר לא הוויין ידים וכי יפליא לאתויי ידים שאין מוכיחות כלומר דלא הוויין ידים דכי יפליא משמע דבר מפורש וכיוצא בזה מצינו בריש מרובה (בבא קמא דף סד:) לאיתויי שפירושו כמו למעוטי דקאמר התם אלא חמור דכתב רחמנא למה לי אי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא אלא לאו לאיתויי דבר שאינו מסויים והוי פירושו כמו למעוטי דבר שאינו מסויים כמו חצי רימון חצי אגוז וכל שכן למאי דפרישית דאף אביי מודה בקידושין דלא הוויין ידים הלכך אם לא אמר לי אף גיטא לא בעיא ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין לקדש לו ונתן לה כסף ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי מסתברא מה שמדבר עמה תחלה שתתקדש לו הוי הוכחה טפי מנזיר עובר לפניו: ת"ר הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת איבעיא להו מיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי לקוחתי מהו פשוט מיהא חדא האומר לקוחתי מקודשת דכתיב כי יקח איש אשה וכל אידך לא איפשיטו ואזלינן בהו לחומרא. איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה וכן בכל הלשונות של אירוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דברירי לן דהוו לשון קידושין לאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענא דהוו לשון קידושין וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ואם לאו אין בהן ממש: