פסקי הרא"ש על קידושין א:י

אמר רבא אמר ר"נ אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. יש מפרשים דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים כי ההיא עובדא דאמתא דבסמוך וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנו לה זכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאילו זכה במתנה ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף עח.) דקאמר התם האומנין שחזרו בהן בדבר האבד ובאתה חבילתו ליד בעל הבית דהיינו כלי אומנות של פועלים שוכר עליהן עד כדי דמיהן אלמא במשיכת המשכון נתחייבו הפועלים לקיים דיבורם וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו אבל ההיא דהפועלים כיון דדבר האבד הוא וחזרו בהו חייבין לשלם לו ההפסד הילכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עליו עד כדי דמיו הילכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי חפץ זה בידך על ידי ממון שאתחייב לך אם אחזור בי דבכי האי גוונא לא זכה במשכון דאחרים כל זמן שאינו חייב לו כלום אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בבית דין חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור ואם יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו הקנס אם יחזור בו או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף החפץ הזה. איתיביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון. איכא לפרושי דאיירי אפי' במשכון שמשכן לו בשעת הלואתו אע"ג דלא אמר ר' יצחק אלא שלא בשעת הלואתו איכא למימר כיון דקני ליה בעל חוב שלא בשעת הלואה קנין גמור אם כן בשעת הלואה נמי אלים שיעבודו ליחשב ממונו לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכי האי גוונא אנו צריכין לומר בפרק השולח (גיטין דף לז.) בההיא דאמרינן המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט ומפרש התם משום דקני ליה מדר' יצחק ור' יצחק לא קאמר אלא שלא בשעת הלואתו והמלוה על המשכון משמע בשעת הלואה כדמוכח בסוף השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פא.) אלא על כרחך הכי פי' כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו קנין גמור לכל הפחות בשעת הלואתו קני ליה לענין שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך כדדרשינן בספרי אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה על המשכון אינו משמט וכן צריך לפרש בפסחים פרק כל שעה (פסחים דף לא.) בההיא דהמלוה את העובד כוכבים על חמצו אחר הפסח עובר לרבי מאיר משום דקני ליה כדר' יצחק דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו קנין גמור קני מיהא בשעת הלואתו לענין זה דקרינן ביה שלך אי אתה רואה ומיהו צריך לדקדק דבסוף פ' האומנין ובסוף פרק שבועות הדיינין דף מד. משמע דמשום דר' יצחק לא הוי אלא שומר שכר ודלא כפירוש רש"י שפירש בסוף האומנין דלר' יצחק קונה המשכון להתחייב באונסין דלא משמע התם הכי דכי מפרש התם טעמא דהלוהו על המשכון שומר שכר כדר' יצחק פריך ליה אימר דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר ולפרש"י הוה ליה לאקשויי ותסברא אי אית ליה דר' יצחק אמאי לא הוי אלא ש"ש באונסין נמי ליחייב מיהו יכול לדחות דחדא מתרי פרכי נקט. ורבינו חננאל ז"ל פי' שם דלא להתחייב באונסין וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי ליחייב ואי לא חשיב קנין עליו אפי' שומר שכר לא הוי ואין לומר שזה שכרו שתופס משכון זה להיות בטוח מחובו דא"כ לא היינו צריכין לדר' יצחק אלא ממילא שמעינן דהוי שומר שכר מידי דהוי אאומנין דהוי שומר שכר משום דתפיס ליה אאגריה אלא ודאי גבי אומן דוקא שייך האי טעמא שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנותם ובשביל שבתפיסת הכלי הוא בטוח משכרו הוי שומר שכר אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון אלא ודאי היינו שכרו דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן פירש ר"ת דקני ליה לקדש בו את האשה ואם תאמר אמאי חשיב שומר שכר מהאי טעמא גם במעותיו היה יכול לעשות זה ויש לומר כיון דבשעה שנטלו לא היו מעותיו בידו נקנה הוא במשכון שנטל בו במקומו כיון שיכול לעשות ממנו קידושין או קנין ועוד שיכול לעשות חליפין מן הכלי הממושכן מה שלא היה יכול לעשות במעות ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלואה מיירי דכיון דשלא בשעת הלואה לא הוי אלא שומר שכר משום שנהנה שיכול לקדש בו אם כן בשעת הלואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן פרק שני (קידושין דף מח.) גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דקאמר למאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי דאינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה ומאי שנא ממשכון אחרים בשעת הלואה דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפיס ליה אאגריה הלכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם היה לו משכון ממנה אפילו משכנתו לו בשעת הלואה והחזיר לה המשכון וקדשה בו מקודשת דחזרת הך משכון הוי במחילת מלוה וכן הלכתא ועוד מוכח לקמן סי' כו דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת: בני רב הונא בר אבין זבין אמתא בפריטי לא הוו להו פריטי אותיבו נסכא עילווייהו לסוף אייקור אמתא אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן.