פסקי הרא"ש על כתובות ט:ח

ההוא גברא דאפקיד שבע מרגניתא כי ציירן בסדיניה בי רב מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי שכיב רבי מיאשא ולא פקיד אתא לקמיה דרבי אמי אמר חדא דידעינן ביה ברבי מיאשא דלא אמיד ואע"פ שאם היה ר' מיאשא קיים והיה אומר שלו הם מהימן מ"מ מילתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי כדאמר בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אע"פ שאביהם היה יכול לטעון נאנסו ועוד האא קיהיב סימנא האי ועוד לא אתא לבטולי לטעמיה קמא ולמימר דאפי' אי אמיד יהבינן ליה נינהו כיון דקא יהיב סימנא דאם כן לא שבקת חיי לכל בני העשירים שאדם הרגיל אצלן ומכיר בסימני כלי כסף וזהב שלהם ילך ויגיד לאחרים ויתנו סימן אלא הני תרי טעמי שייכי אהדדי ואין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד ויהיב סימנא ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טוענים ודאי אבינו אמר לנו שהיו שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מינייהו. וכן היה אומר ה"ר משה בר' יוסף ז"ל מנרבונ"א והביא ראיה מדקאמר ולא פקיד הא אי פקיד אע"ג דלא אמיד לא מפקינן מינייהו ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא. ההוא גברא נמי דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר"נ ודן כי האי דינא דר' אמי ותו ההוא גברא דאפקיד מטכסא בי רב דימי שכיב רב דימי ולא פקיד אתא לקמיה דר' אבא ודן כי האי דינא דר' אמי ור"נ. למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא. אימור אינש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דכיון שלא זכה זה התובע מותר ליתומים להשתמש בו ולמוכרו שהרי זה התובע שטען ודאי נתבטלו דבריו ומעתה אין טענת ודאי על פקדק זה וכיון שהוא ספק ונמצא ברשות אביהם ישתמשו בו וכן מסתבר דאדם שלא אמיד ונמצא ממון ברשותו לא אמרי' שיהא מונח עד שיבא אליהו ושמא יבא אדם ויתן לו סימן אלא ודאי אמרי' שמא מצא מציאה כל זמן שלא בא עליהן בטענת ודאי בסימן מובהק: