פסקי הרא"ש על כתובות ט:ג

ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה. בעל חוב אמר מחיים תפיסנא ליה. ובקרא אמר לאחר מיתה. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה כך כתוב ברוב ספרים ור"י אומר שאין צריך לגרוס לאחר מיתה אלא אית לך סהדי דתפס אע"פ שאין העדים יודעין אם היתה התפיסה לאחר מיתה או מחיים. דכיון שראו שבע"כ נטלו ליכא השתא מגו דלא מצי למימר לקוח הוא בידי. ואפי' הוא טוען שלקחו מאבי היתומים כיון שראו עדים שנטלה בחזקה מן השומר תו לא מהימן לומר לקוח הוא בידי. ובלא מיגו לא מהימן למימר מחיים תפיסנא ליה דכל טענה שהוא טוען שבא לידו בלי דעת הבעל לאו טענה מעלייתא היא ולא מהימן עלה בלא מיגו. דאית ליה לאוקמא ממונא בחזקת מריה. א"ל לא. א"ל מיגו דיכול לומר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא. והאמר ר"ל הנודרות אין להם חזקה שאני הכא דלרועה מסיר. והאי בקרא לא הוי כעד אחד שקם לשבועה. לפי שבעל דבר הוא שחייב לשלם ליתומים. כדאמרי' בפ' השוכר (דף צג:) דרועה חייב בלסטים שאינו מזויין שהיה לו להציל וכ"כ ר"ח ז"ל כיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפסיה ה"ל פושע בשמירתן וחייב לשלומי ליתמי מדיליה. והדין דינא לפום דינא דגמרא דלא משעבדי מטלטלי לבע"ח. אבל האידנא דמשעבדי לב"ח אי אית ליה לב"ח ראיה ברורה דיכול לפרוע ביה ההוא חוב מיתמי לא מחייב בקרא מידי ואי לית ליה לב"ח ראיה אלא שמחמת תפיסה הוא זוכה מיחייב בקרא לשלומי: