פסקי הרא"ש על כתובות ט:יא

אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי פי' וליכא חד מינייהו דקדים. לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי. לאשה לא מסלקינן לה אלא בארעא. האי כי דיניה והאי כי דיניה ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד מינייהו. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן משום נעילת דלת. אבל אשה יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. שמעי' מהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו כגון מטלטלין בזמן הזה ולא אקני להו מטלטלי אגב מקרקעי וליכא אלא שיעורא דחד מינייהו. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא והכי שדר רב האי גאון ז"ל לרבי אברהם קבסאי ז"ל. ואיכא מאן דאמר דהא דאמימר ליתא אלא כששטר כתובה ושטר חוב יוצאין ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני כדאמרינן לקמן (כתובות דף צד.) שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדיינא. ואתא אמימר לאשמועינן דהיכא דחד מינייהו בעל חוב וחד מינייהו כתובת אשה איכא שודא דדייני בהא מילתא דלבעל חוב יהבינן ולכתובת אשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה וכו'. אבל היכא ששטר חוב וכתובת אשה שוין כנון לוה ונשא ואחר כך קנה. אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיימא לן חולקין. לא אמרי בכי האי מילתא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן. דהא לאו שודא דדייני הוא. הלכך כתובה ובעל חוב חולקין כשאר בעלי חובין. וליתא חדא דלא אמרינן בגמרא דזמנן ביום אחד אלא סתמא קאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב. למימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לבעל חוב יהבינן ולא לאשה. ועוד דהא דאמר שמואל שני שערות היוצאין ביום אחד דקא גמרי מינה לאו שטרי חובות נינהו אלא שטרי קרקעות נינהו בעובדא דרמי בר חמא ורב עוקבא דמפרש לקמן אבל בשטרי הודאות והלואות לא קאמר שמואל דעבדינן בהו שודא דדייני דהא תנן היו כולן יוצאין בשעה אחת חולקין בשוה. וליכא למימר דשמואל פליג אמתניתין. דאם איתא דפליג שמואל אמתניתין אדמותבינן עליה מברייתא דקתני שני שטרות יוצאין ביום אחד חולקין ומשני הא מני רבי מאיר היא דאמר עידי חתימה כרתי לותביה ממתניתין ומדלא אותביה ממתניתין שמעינן דלא פליג שמואל אמתניתין. אלא דשמואל לחוד ומתני' לחוד. אע"ג דחזינן בירושלמי דפריך אדשמואל וקאמר מתני פליגא אדשמואל מי שהיה נשוי שלש נשים ומת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית תמן שודא דדייני. אגמרא דילן סמכינן ומדחזינן לגמרא דילן דלא אקשי מינה לשמואל שמעי' דלית הא פליגא עליה. ולגמרא דבני מערבא דמתניתין פליגא עליה דשמואל מסתברא לן דהלכתא כרב דקיימא מתניתין כוותיה. וממילא הדרין תרין גמרי לחד טעמא דבהודאות והלוואות חולקין. ומסתייעא ליה נמי הך סברא מהא דגרסינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לד:) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. ופריך מאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני. ומשני התם ליכא למיקם עלה דמילתא. והדר פריך מאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו. ומשני התם איכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר. הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. ומדקא משני בהא איכא דררא דממונא למר וכו' ולא קא משני בשני שטרות היוצאין ביום אחד אלא משני דליכא למיקם עלה דמילתא שפיר שמעינן דשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמר שמואל שודא דדייני ליכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר אלא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. כההיא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי והיינו בשטרי מכר או מתנה דאותו שקדם הוא שלו ואין לו לאחר כלום בו. אבל בשטרי הלואות דשניהם לוה ואיכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר. ועוד אי לאו דשני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין לא הוה אמרינן דלוה ולוה ואחר כך קנה חולקין. אלא מאי טעמא אמרי' התם חולקין משום דשיעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קא אתו. וכן נמי כששניהם יוצאין ביום אחד שיעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קא אתו. ולהכי תנן היו כולן יוצאות ביום אחד בשעה אחת חולקין בשוה. וחדא יומא באתרא דלא כתבי שעות כחדא שעתא באתרא דכתבין שעות דמי. הלכך חד טעמא נינהו וחד דינא נינהו וליכא שינוייא בינייהו וכבר איבטיל האי סברא וליכא למיסמך עלה. הלכך בין שטר חוב וכתובה יוצאין ביום אחד בין ששניהם כעין לוה ולוה ואח"כ קנה בין מטלטלין בזמן הזה הואיל ושיעבודא דידהו בהדי הדדי קאתי וליכא קדימה לחד מינייהו ואי ליכא מאי דשקיל אלא חד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא: כתב הרמב"ם ז"ל (פ"כ מהל' מלוה הל"א) לוה ולוה ואח"כ קנה דאמרינן חולקין אם קדם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו. לפי שלא אמרו חכמים אלא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ואף בזו נחלקו לקמן (כתובות דף צד:) אבל בששניהם שוין לכולי עלמא אין מוציאין מידו. וכן משמע מתוך דברי רב אלפס שמשוה דין לוה ולוה לשני שטרות שזמנן ביום אחד וכתב דיהבינן לאיש. ובשלמא אי סבר דאי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה ניחא דמטעם יותר משהאיש רוצה לישא מתפסינן ליה לבעל חוב ופקע כח האשה. אבל אי אמרינן דאפילו אי תפס חד מינייהו מפקינן מיניה לא מסתבר דמטעם דיותר משהאיש רוצה לישא מפקעינן כח האשה כיון דאפילו לאחר שבא ליד בעל חוב עדיין יש לאשה זכות בהן. וה"ר יונה ז"ל כתב הא דאמרינן אם לוה ולוה ואח"כ קנה חולקין וכן בכל המקומות שאמר בש"ם חולקין אם קדם האחד וגבה מה שגבה גבה. ואע"ג דאמרינן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ה"מ מאוחר אבל זה שיש בו זכות קצת מה שגבה גבה ודוקא כשגבה בבית דין שהגבוהו ב"ד קודם שידעו שהיה שם בעל חוב אחר. אבל אם גבה מעצמו אפי' ע"י שומא דליכא למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה. והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דמציעא (דף טו.) בעל חוב גובה את השבח ואמרי' עלה מאי שבח חצי שבח. לפי שהשבח שהשביח זה הלוקח שדה של המוכר אותו השבח הוא משועבד לו בשביל אחריות המכר שקבל עליו המוכר כמו שהוא משועבד לבעל חובו של המוכר והוה ליה זה השבח לבעל חוב ולוקח כמו לוה ולוה ואח"כ קנה שחולקין ויגבה בעל חובו חצי השבח. אע"פ שהלוקח מוחזק בכל השבח כיון שבא לידו שלא בכח בית דין לא מהניא חזקתו ואמרינן מה שגבה לא גבה. ונראה דבריו במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה אפילו שלא בבית דין. כדאמר לעיל (כתובות דף פד.) בפירקין לר' טרפון בפירות תלושין דכל הקודם זכה. אע"ג דהיכא דלא תפסי חד מינייהו יהבינן לבעל חוב כמו שכתב רב אלפס ז"ל. אפ"ה () אי קדמה האשה ותפסה זכתה. הלכך אם יש קרקע לחד מינייהו ינתן למוקדם. ואם קדם המאוחר מוציאין מידו. ואם יש מטלטלין לחד מינייהו אם קדמה האשה ותפסה זכתה. ואם לא תפסה לבעל חוב יהבינן. ואם הם שווין בזמן ויש קרקע לחד מינייהו או אם אינם שוין בזמן וקנה הקרקע אחר שעבוד שניהם לבעל חוב יהבינן. ואם קדמה האשה ותפסה מוציאין מידה ואם יש זוזי וארעא לשניהם ותפסה האשה זוזי יראה שמוציאין מידה ונותנים לה קרקע כיון שמספיק לשניהם יהבינן לכל חד כדיניה: